גליל תחתון מרכזי

טיול באזור הגליל התחתון המרכזי, כולל ביקור באתרים תל חנתון, גן הפסלים לשלום בכפר כאוכאב אבו אל היג'ה, תל יודפת, בית הבד באבטליון, מצפה הררית, מבדד נטופה והכפר דיר חנא. מסלול מגוון המשלב פרקי היסטוריה עם ההתיישבות החדשה באזור, נופים, תצפיות, דתות ופולקלור

scan0001
הגליל התחתון המרכזי משתרע בין בקעת בית הכרם והגליל העליון שמצפון לבין גבעות אלונים-שפרעם בדרום מערב. צורתו המורפולוגית של חבל ארץ זה היא שורה של רכסים ובקעות (הורסטים וגרבנים) הנפרסים בכיוון מזרח-מערב. היווצרותם של אלה היא תוצאה של קווי שבר גיאולוגיים משניים עקב היווצרותו של הבקע הסורי-אפריקני. הרשימה כוללת מכיוון צפון לדרום את בקעת בית הכרם, רכס שגור, בקעת סחנין, רכס יטבת, בקעת בית נטופה, רכס טורען-בית רמון, בקעת טורען-בית רמון, גוש הרי נצרת ובקעת כסולות המהווה קו גבול דרומי של המבנה המורפולוגי הזה.

דרכי הרוחב באזור עוברות בבקעות מכיוון מערב למזרח ורק דרך אורך אחת שנסללה בשנים המאוחרות יותר, חוצה את הרכסים והבקעות מכיוון דרום לצפון. זהו הכביש היוצא מצומת יפתחל ומגיע לכרמיאל שבבקעת בית הכרם.
הכפרים הערביים שהוקמו באזור מצויים בקו התפר שבין הרכסים לבקעות. זאת, כדי להיות בנקודות שולטות יחסית, בסמיכות למקורות מים ועם אפשרות נוחה למצוא אבן לבנייה בעוד שהאדמות הפוריות שבבקעות נשארות פנויות לעיבוד חקלאי.

מצומת אלונים לתל חנתון
ציר הנסיעה שבו נעשה את דרכנו מצומת אלונים לתל חנתון כולל קטע קצר של כביש 75 שאותו נעזוב בצומת ישי. מכאן נמשך הנתיב צפונה בכביש 77 ונחלוף על פני יער פארק אלוני התבור שנותר שריד מיער גדול יותר שהשתרע בעבר בארץ ישראל וכיסה את אזורי מישור החוף, השרון, שפלת הגליל והגולן עד מורדות החרמון.
ההתיישבות המואצת של סוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20, השפיעה רבות על הצומח והחי של ארץ ישראל ובכלל זה גם על יער הפארק שהלך והידלדל במרוצת השנים. זאת, עקב בריאת קרקע לצרכים חקלאיים וכתוצאה מכריתת עצים בהיקפים גדולים ע"י השלטון העות'מני לצורך הסקת קטרי הקיטור של הרכבות בתקופת מלחמת העולם הראשונה.
בהמשך נחלוף על פני צומת זרזיר ונראה מימין (ממזרח) את גבולו של ריכוז ההתיישבות הבדואית באזור זה. הבדואים המאכלסים את אזור הגליל התחתון הגיעו לכאן החל מהמאה ה-16 בתקופות שבהן השלטון העות'מני נחלש מול חדירות ופלישות של כוחות ממדינות שכנות או עקב מרידות פנימיות. בשונה מנדידת המטות והשבטים הגדולים של הבדואים שהתיישבו בנגב, בצפון הארץ היו אלה משפחות שהגיעו מצפון וממזרח לארץ ישראל כדי למצוא לעצמם חלקות קרקע טובות לעיבוד. הם התיישבו באזור שבין טבעון של ימינו ועד בקעת בית הכרם, אך היו גם שהצפינו עד רמת כורזים.
כ-70,000 בדואים חיים כיום בצפון הארץ. הם מקדימים לשמות יישוביהם את המילה "ערב", כדי לבדל את עצמם מישובים ערביים אחרים. חלק מהישובים נושאים את שמות המשפחות הגדולות המאכלסות אותם והגדולים שבהם הם ערב אל סווייד שבנחל צלמון ובהר כמון שמניינם כ- 10,000 נפש, ערב אל הייב שרובו מצוי במרחב בית זרזיר וחלק אחר שלו נמצא בכפר טובא זנגריה ליד ראש פינה. משפחה זו מונה כ- 15,000 נפש.

התמונה באדיבות מקורות

התמונה באדיבות מקורות

בהגיענו לצומת המוביל נפנה מערבה לכיוון צומת יפתחאל ונמשיך מכאן צפונה בכביש 784 מימיננו יתגלו מאגרי אשכול. אלו הם שני מאגרי מים גדולים המהווים חלק מהמוביל הארצי. תפקידם לסנן את הפסולת במים הזורמים לכאן בתעלות פתוחות ולטהר אותם באמצעות מתקני טהור. בנוסף, משמשים המאגרים כמווסתי זרימה של המים המועברים מכאן דרומה בצינורות. המאגר נקרא ע"ש לוי אשכול, ממקימיה של חברת מקורות וראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל בשנים 1963 – 1969.

בהמשך תתגלה לעיננו בקעת בית נטופה שהמאגרים מצויים בשוליה המערביים וממולנו יתנשא רכס יטבת.

תל חנתון
תל חנתוןתל חנתון מצוי סמוך לקיבוץ חנתון של ימינו. התל מוכר גם בשם הערבי תל בדיה המעיד על ההתיישבות הבדואית באזור. האתר מזוהה עם חנתון המקראית שמוזכרת בספר יהושע י"ט 14 בהקשר להתנחלות השבטים כעיר המצויה בתחומו של שבט זבולון על הגבול עם שבט אשר:
" ונסב אותו הגבול, מצפון חנתון; והיו, תוצאותיו, גיא, יפתח-אל" (יהושע, י"ט,י"ד).
מידע קדום יותר על המקום מצוי בכתבי אל עמרנה המצריים מהמאה ה-14 לפנה"ס וממסעותיו של תחותמס ה-3 בארץ ישראל בשנת 1457 לפנה"ס.
תגלת פלאסר השלישי, מלך אשור, מזכיר את חנתון בהקשר למסע מלחמה שהוא ערך בין השנים 732 – 734 לפנה"ס.
זיהוי המקום נעשה ע"י הארכיאולוג צביקה גל במסגרת סקר ארכיאולוגי שנערך באזור. בתל לא התבצעה חפירה ארכיאולוגית מסודרת אך על פי הממצאים שהתגלו בשטחו נראה כי היה כאן ישוב החל מתקופת הברונזה התיכונה (2000-1550 לפנה"ס) ולאורך כל שנות קיומה של ממלכת ישראל (1020 – 930 לפנה"ס). העיר ננטשה בתקופה הפרסית (556 לפנה"ס) ובתקופה הרומית היא איבדה את ההגמוניה לעיר ציפורי שמוקמת בשולי הרכסים שמדרום מזרח לכאן.
בחפירות המעטות שנערכו במרומי התל נמצאו שרידי אולם אבירים צלבני שהיה שייך ככל הנראה לחווה חקלאית מבוצרת. על פי הסברה נכבשה החווה ע"י הממלוכים בשנות ה-30 של המאה ה-13. בתקופה העות'מנית נבנה בסמוך חאן הדרכים אל בדיא. ליד החאן נחפרה באר מים שנותרה קיימת עד היום.
תל חנתון משתרע על שטח של כ-100 דונם, דבר המעיד על קיומה של עיר גדולה שחלשה כאן על צומת דרכים חשוב. זהו מפגש דרכים בין סעיף של דרך הים הקדומה שהוליך לגשר בנות יעקב לבין דרכי רוחב שחיברו בין עכו לנצרת ובין עכו לטבריה. התל מוקף באדמות הפוריות של בקעת בית נטופה דבר שאפשר קיומה של חקלאות לאורך כל התקופות.

מתל חנתון לכאוכאב אבו אל היג'ה
IMG_4845הדרך מתל חנתון לכפר כאוכב אבו אל היג'א עוברת סמוך לכפר מנדא. הכפר היושב למרגלותיו של הר עצמון (הדיידבה), משמר את שמו של ישוב יהודי שהיה קיים כאן בתקופת המשנה והתלמוד. עדויות על ישוב בשם כפר מנדי מצביעות על קיומו גם בתקופה הביזנטית. כיום מונה אוכלוסיית הכפר כ-16,000 נפש, שרובם מוסלמים.
הכביש ממשיך צפונה ומתפתל במעלה ההר. לצדו מתגלה הכפר הבדואי ערב אל דמיידה. זוהי התיישבות בדואית מאז המאה ה-17 אשר במשך שנים רבות נשאה אופי של מאהל ורק בשנים האחרונות הפכה ליישוב קבע. ביוזמת קבוצת צעירים שנכנסה לפעילות ציבורית במקום, הוכנה ליישוב תוכנית מתאר, נבנו תשתיות מודרניות, נסללו כבישים רחבים מהמקובל בשאר הכפרים באזור וגם המרחב שבין הבתים עולה על זה הקיים ביישובים הערביים השכנים. אוכלוסיית הכפר מונה כיום כ-500 נפש, אך השטח מיועד לפיתוח נוסף ולהגדלתו של היישוב.
בהמשך ייפתח בפנינו מרחב נופי מרשים המאפשר תצפית לכיוון עמק זבולון, מישור החוף של הגליל המערבי ומפרץ חיפה. לצד הכביש יתפרסו כרמי עצי זית המעידים על קיומה של תעשיית שמן ענפה בימי קדם ובימינו. זהו קו הגבול בין נחלתו של שבט זבולון ושבט אשר שעליו נאמר בברכת משה לישראל: "בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר; יְהִי רְצוּי אֶחָיו, וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ" (דברים ל"ג 24).

גן הפסלים בכאוכב אבו אל היג'ה
כאוכב אבו אל היג'ה הוא כפר שאוכלוסייתו מגיע לכ-3,000 נפש, רובה ככולה מוסלמית. הכפר הוקם על שרידי הישוב היהודי כוכבא שמוזכר בכתבי יוסף בן מתתיהו. שמו של הכפר מנציח את חוסם אבן בכרי, אחד מקציניו של צלאח א-דין. אל בכרי היה מושל האזור שנודע כעשוי לבלי חת. הוא פעל נגד הצלבנים והכה בהם בפשיטות פתע שערך על צבאם. מכאן גם כינויו: היג'ה, שמשמעו בערבית "פתע". באחת הגיחות נהרג חוסם אבן בכרי ונקבר בקרבת הכניסה לכפר במקום הקרוי על שמו: "מקאם אבו אל היג'ה", שהפך אתר עלייה לרגל.
סיפרו עליו שהיה איש נוח לבריות וחותר לעשיית צדק. אחד הסיפורים מגולל פרשייה הקשורה לאלמנה יהודייה שהלכה לשאוב מים במעין של שפרעם ומצאה עצמה בקרב כמה מחייליו של אבן בכרי. אלה החלו להציק לה ולא אפשרו בידה למלא את כליה מים. כשראה זאת חוסם אבן בכרי, התמלא זעם. הוא הניף את חרבו והצביע לעבר המעין שפסק באחת מלספק את מימיו. בראות החיילים את המעשה, נבהלו ונסוגו לאחור. אז גער בהם חוסם והצביע בחרבו לעבר המעין בשנית. המים חזרו לנבוע, האלמנה ניגשה ומלאה את כדה מים ובדרכה לעזוב את המקום הודתה לחוסם אבן בכרי על מעשיו. היא ביקשה לקרוא בכף ידו ונבאה לו כי יולדו לו בנים זכרים. ואכן, אשתו של אבו אל היג'ה שהייתה עקרה, הרתה וילדה לו בן זכר.
OLYMPUS DIGITAL CAMERA
בצדו המערבי של הכפר, מקום שממנו נשקף נוף מרהיב של מישור חוף הגליל המערבי, הוקם בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת גן הפסלים לשלום. המיזם שנעשה במשותף עם בית הגפן בחיפה, הביא לכאן אמנים יהודים וערבים שיצרו, כל אחד על פי תפיסתו, מגוון פסלים העוסקים בסמליות, ברגשות, בשאיפות, בהדברות ובמערכות יחסים שבין יהודים לערבים.
הפסל המוכר ביותר הוא "שלושת הדקלים". כל דקל נושא בצמרתו סמל המייצג את היהדות, הנצרות ואסלם (מגן דוד, צלב וסהר). במרוצת השנים היוו הדקלים יעד לפגיעה והריסה בחלק מהמקרים שבהם עלו לסדר היום קונפליקטים בין יהודים לערבים.

יצירה בולטת נוספת הוא פסלה של עופרה צימבליסטה: "שולחן עם קערות". זהו שולחן מתכת שסביבו כסאות עם מסעדים גבוהים המסמלים הגנה וניתוק מהסביבה. הקערות נועדו למלח, אורז ומים המסמלים שפע וברכה.
ניתן לראות כאן גם את פסלו של קדישזון "המחרשה והאישה", את הפסל "הדרך השלישית" המסמל את ה"צומוד" – ההיאחזות באדמה, ופסלים נוספים כמו "שורש מבקש" של אורה סגליס, המציג עץ זית שראשו בתוך כד ושורשיו הפוכים כלפי מעלה, הפסל "יש לי חלום" של שוקי עלי המראה אדם יוצא מתוך החומר והופך לציפור, "תרנגול על כדור הארץ" של חליל ריאן, "מחרשה לפני מכבש" של מוחמד כנען ועוד.

מכאוכב אבו אל היג'ה ליודפת
בדרכנו מכאוכב אבו אל היג'ה נעבור על פני המקאם המטופח של אבו אל היג'ה ועל פני הכניסה ליישובים קורנית, שכניה ומנוף. בקרבת מקום לצומת נבנתה לאחרונה טיילת המאפשרת הליכה קצרה עם מקומות למנוחה ונקודות תצפית מרהיבות על האזור.
בצומת יודפת נפנה לכביש 7955 שנסלל ע"י קק"ל ונחלוף על פני המושב השיתופי יודפת. זהו ישוב שהוקם בשנת 1960 ע"י קבוצה של צעירים בוגרי בית הספר הריאלי בחיפה. המורה של הקבוצה, יוסף שכטר, נטע בתלמידיו עקרונות של חיי שיתוף ורוחניות יהודית ומשום כך דבק בהם הכינוי "שכטריסטים". הם התיישבו לראשונה כגרעין הכשרה בחוות דושן שבבקעת בית שאן וניהלו חיי שיתוף עם חוקים קפדניים של היחד. בשנים האחרונות דבקו חלק מאנשי הקהילה ברעיונות האנתרופוסופיה על פי משנתו של רודולף שטיינר ובמקום מצוי בית ספר שמלמד על פי עקרונות אלו. היישוב מצוי למרגלות הר עצמון (הדידבה) הצופה נוכח יודפת העתיקה. בסמוך ליישוב מצוי יער הקופים.

הר עצמון מתנשא לרום 547 מ' והוא הגבוה בהרי רכס יטבת והגליל התחתון. זוהי שמורת טבע שמספר שבילים מטפסים אליה מכיוון כפר מנדה, מכיוון שכניה ומכיוון יודפת. בפסגת ההר נמצאו שרידי מצודה מהתקופה ההלניסטית, בורות מים ומערת קבורה. פסגת ההר מהווה נקודת תצפית החולשת על סביבותיה. על מורדות ההר משתרע חורש ים תיכוני ולרגליו מצויים מעיינות אבליים.

יודפת
OLYMPUS DIGITAL CAMERAיודפת הייתה אחת מערי הגליל שנטלו חלק במרד הגדול נגד הרומאים החל משנת 66 לספירה. העיר שמצויה במרומי רכס יטבת (חוסר ההתאמה בין השמות יודפת ליטבת מקורו בתרגום לעברית מהמקור היווני) ישבה על גבעה המוקפת מעבריה בפסגות גבוהות בעוד שגבולותיה תחומים בוואדיות עמוקים. הדבר הפך אותה למקום מוגן יחסית כפי שמתאר זאת יוסף בן מתתיהו:
"והעיר יודפת נמצאת כמעט כולה בראש הר תלול המוקף מעברים תהומות אין חקר, ובנַסות איש להשקיף למטה, תחשכנה עיניו מעומק פי התהום, ורק מרוח צפון נמצאה דרך אל העיר כי שם נבנתה בצלע ההר ואת המקום הזה ביצר יוסף בהקימו את חומת העיר לבל יוכלו האויבים להגיע משם אל ראש ההר המתנשא למעלה" (מלחמות היהודים ג, ז, ז).

OLYMPUS DIGITAL CAMERAבשנות המרד הגדול נמלטו רבים מיושבי מרכז הארץ לגליל ובישובים רבים התקבצו כאלה המצדדים בהשתתפות במרד. הריכוזים השונים של העוברים לצפון הארץ התבססו על גרעיני משפחות בהם יהודה הגלילי, יוסף בן המיילדת ואחרים שהייתה ביניהם קרבת משפחה. מולם ניצבו קבוצות אחרות שסברו כי אין להלחם כנגד הצבא הרומי בשל גודלו וחוזקו ביחס ליכולת המועטה שהייתה נחלתם של המורדים. 
ההחלטה של אנשי יודפת לקחת חלק במרד, הביאה את יוסף בן מתתיהו, שהיה באותם ימים מפקד המרד בגליל, בבחינת "אלוף פיקוד צפון", למקם את מפקדתו בעיר. זאת, על אף שגם הוא היה בין אלה שסברו כי סיכויי המורדים מול הכוח הרומאי קלושים ביותר. הוא אף שלח מכתב לצמרת היהודית בירושלים, שבה הביע את דעתו בזהירות רבה, תוך בקשה לשמוע את עמדתם בדבר האפשרויות העומדות בפניהם, "לכרות ברית שלום עם הרומאים", כדבריו, או "לשלוח לו צבא אשר כח בידו לעמוד בפני השונאים".

יוסף לא חיכה לתשובה מירושלים. הוא ביצר את החומות ונערך לקראת בואם של הלגיונות הרומים לאזור. מורדים רבים מצאו באותם ימים את דרכם אל יודפת שהשתרעה על פני שטח של כ-70 דונם. יוסף החליט לבנות את הכוח המגן על פי שיטה היררכית צבאית כפי שהכיר מהמבנה הנהוג בצבא הרומי.
"אמנם מדחק השעה לא יכול יוסף ללמד את אנשיו את מלאכת המלחמה, אולם בהכירו, כי משמעת הצבא תלויה במספר הפקידים הרב, סדר את הצבא כדרך הרומאים ושם עליו שרי-צבא רבים. הוא חלק את אנשי צבאו לקבוצים שונים, ובראשם העמיד את שרי-העשרות ועליהם שרי-מאות וממעלה להם שרי-אלפים, ועל כלם הקים מפקדים, לעמוד בראש חילות גדולים. הוא למד אותם את הדרך למסור את סימני הפקדה (בעת המלחמה) ואת אותות החצוצרות, להסיע את המחנה או לאסוף את הצבא, ואת מעשי אגפי המערכה בעלותם על האויב או בהקיפם אותו…" (תולדות מלחמת היהודים ספר ב' כ, ז,).

בעקבות ניסיונו הכושל של המלך אגריפס השני לדכא את המרד, כמו גם תבוסת הנציב הסורי גאסטיוס גאלוס מול המורדים, החליט מפקד הצבא הרומי אספסיאנוס, לקחת על עצמו את משימת כיבוש צפון הארץ והוא יצא למסע מלחמה כשלצדו בנו טיטוס. יעדו המרכזי הייתה העיר יודפת ביודעו שנפילתה תביא לשבירת רוחם של המורדים בגליל. בשלב ראשון הוא שלח את פלצידוס, אחד מקציניו לתקוף את העיר, אך הכישלון הביא את אספסיאנוס להגיע למקום ולפקד אישית על המערכה. בחודש אייר שנת 67 לספירה החל הקרב. במתקפתם הראשונה נהדפו הרומאים מחומות העיר והדבר הביא את אספסיאנוס לפתוח במצור שנמשך 47 ימים. במהלכו נאלצו התושבים לשרוד בתנאי מחסור במזון ובמים. הם הותקפו ע"י שלושה לגיונות מצוידים בכ-160 מכונות מלחמה ולבסוף נאלצו להכיר בחוסר יכולתם לשרוד מול הצבא הרומי שכבר החל לקעקע את החומה ולשלוח חיילים אל תוך העיר.
"ביום ההוא המיתו הרומאים רק את ההמון אשר ראו עיניהם. ובימים הבאים חקרו את המחבואים ושחטו את האנשים אשר הסתתרו במנהרות ובמערות והמיתו זקן ונער, ורק לנשים ולעוללים נתנו את נפשם לשלל" (מלחמות היהודים ספר ג' ז, לו).
במצב זה החליטו אחרוני הנצורים להמית עצמם כדי לא ליפול בשבי. 40 מהמפקדים נאספו לבסוף באחת המערות על מנת להפיל גורל באשר לסדר שבו ימיתו איש את רעהו. יוסף, שעלה בידו להיות בין השניים האחרונים לשרוד. שכנע את האיש שנותר עמו להסגיר את עצמם לרומאים.
IMG_4857
בחפירות שנערכו בתל ע"י הארכיאולוג מוטי אבירם בשנת 1990, התגלתה בין השאר מערה ובה שרידי עצמותיהם של 38 מלוחמי העיר, דבר שהעלה סברה כי מדובר באותם אלה שהפילו גורלות ומהם יצאו יוסף בן מתתיהו וחברו לגורל. 
נמצאו גם שרידי חומות, בהם חומה שנבנתה עוד בתקופה החשמונאית, ואחרת שנבנתה כחומות סוגרים בתקופת המרד. בצד הצפוני של האתר התגלו שרידי הסוללה שנבנתה ע"י הרומאים, נמצאו בורות מים רבים, מקוואות טהרה, מנהרה שמוליכה לחללים תת קרקעיים, שרידי בתי מגורים, נולים רבים המעידים על תעשיית צמר בהיקף נרחב, כבשן לשריפת כלי חרס, בית בד, כלים שונים, מטבעות, ראשי חצים ואבני בליסטראות.
במקום התגלו גם ממצאים מהתקופה הביזנטית ומהתקופה הממלוכית.

בשנים האחרונות סללה קק"ל כביש גישה לאתר, הכשירה מגרש חניה ולצדו חניון למטיילים, התקינה שבילים מסומנים והפכה את האתר נגיש למבקרים. זאת על אף שהחפירות לא חודשו ולא נעשו במקום עבודות שחזור של הממצאים.

מיודפת להררית
הדרך לישוב הקהילתי הררית עוברת לאורכו של רכס יטבת ממערב למזרח. מימיננו נוכל לראות את בקעת בית נטופה ומצד שמאל תשתרע בקעת סחנין שבמרכזה הישובים סחנין, ערבה ודיר חנא.
מתחת למצוק סלע, בינות לחורש הים תיכוני, נוכל לראות את מתחם האוהלים של אבו מוסא גדיר משבט ערב אל נוג'ירת. האיש ששירת שנים רבות בצה"ל, השתתף במשימות חשאיות ואף זכה פעמיים לצל"ש, משמש כיום בורר בסכסוכים בין ערבים תושבי האזור.
בתצפית לכיוון צפון נוכל לראות את אזור העיר כרמיאל והישובים הקהילתיים שהוקמו כאן החל מראשית שנות ה-60 במסגרת תוכנית סו"ס ("סוף-סוף"). התוכנית שנהגתה ע"י ראש הממשלה דאז, לוי אשכול.
במסגרת התוכנית חולק הגליל ל-5 אזורי פיתוח: תפן, שגב, חזון, מלכיה ובירנית, הוקמו הערים כרמיאל ונצרת עלית, יישובי גבול הצפון זרעית, שתולה, נטועה ובירנית. בהמשך גם המצפים בגליל התחתון בהם הררית, יחד, ואבטליון. זאת, כחלק מתוכנית מקיפה יותר שהכין איש קק"ל, רענן וייץ.
היישוב אבטליון המצוי אף הוא לצד כביש 7955 שברכס יטבת, הוקם בשנת 1986. זהו היישוב הצעיר ביותר בישובי גוש משגב. חיות בו כיום כ-80 משפחות והוא טובל בכרמי זיתים לרוב. בסמוך לכניסה ליישוב מצוי בית הבד של פרץ פז, איש המקום. בית הבד פתוח למבקרים וניתן לראות בו בחודשי המסיק את תהליך יצור השמן. קבוצות יכולות לקבל כאן הדרכה על תהליכי היצור ולרשותם עומדת במקום מסעדה קטנה.
IMG_4876
הגרעין שהקים את הררית ויחד בשנת 1980 התכונן בתחילה לבנות ישוב של אנשים שיעסקו במדיטציה ובתחומי גוף ונפש אחרים בנקודה אחת מוסכמת. אבל חילוקי דעות בין המייסדים הביאו לבסוף להקמת שני הישובים בסמיכות זה לזה. הררית הוא היישוב המזרחי ביותר ברכס יטבת. הוא שוכן על הר נטופה בגובה כ-500 מטרים מעל פני הים וצופה אל הנופים המרהיבים של הגליל התחתון. ניתן לראות מכאן את כל בקעת נטופה לאורכה ולרוחבה, את תעלת המוביל ומאגרי בית נטופה. דרומה במרחק מתנשאת פסגת התבור ובמזרח ניתן לראות את קרני חיטין ומצוק הארבל.
בישוב חיות כ-100 משפחות שחלקן עוסקות במדיטציה טרנסצנדנטלית.

מבדד נטופה
IMG_4878מבדד נטופה שוכן במרחק לא רב מצפון מזרח להררית. השביל המוליך אליו יוצא משער קטן המצוי בגדר המזרחית של הררית והוא עובר בינות כרמי עצי זית וחורש ים תיכוני.
סיפורו של המקום קשור לכומר הולנדי שיצא נגד הנאצים במהלך מלחמת העולם הראשונה ונשלח לאושוויץ. בדרכו למחנה ההשמדה נדר שאם יצא בחיים מהתופת, הוא יעלה לארץ הקודש. כשהסתיימה המלחמה חזר האיש לביתו, אך תשישותו הרבה לא אפשרה לו למלא את נדרו. לכן, ביקש מאחיינו, האב ג'ייקוב, להגשים את שאיפתו וזה נעתר לבקשה.
האב ג'ייקוב יצא מביתו בהולנד לישראל בשנת 1967. בדרכו לארץ פגש באקראי את האב תומא, איש כמורה אמריקני, ושכנע אותו להצטרף למסע. השניים הגיעו לישראל לאחר מלחמת ששת הימים והחלו לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה במטרה למצוא מקום שבו יוכלו לבנות בית תפילה נוצרי ברוח החזרה למקורות הנצרות והתקרבות לישוע. בהגיעם להר נטופה שברכס יטבת, מצאו בקצה המרוחק של הרכס בור מים גדול. הם החליטו להקים כאן לאורה (מבדד) ולאחר מו"מ קבלו ממנהל מקרקעי ישראל כברת שטח להתיישב בה. הם הפכו את בור המים לבית תפילה ויצרו בכך כנסייה תת קרקעית. בסמוך הקימו בקתת מגורים, חכרו אדמות מתושבי דיר חנא והחלו לעבד חלקות זית.

שמעו של המקום יצא למרחוק והצטרפו אליהם פרחי כמורה שביקשו לאמץ את אמונתם של האב ג'ייקוב והאב תומא. בשיאו מנה המקום כ-15 אנשי דת.
בשנת 2005 נפטר האב תומא וג'ייקוב חשש כי לא יוכל להחזיק את המנזר לבדו. הוא פנה לאחיות בית לחם היושבות במנזר בית ג'ימל וביקש שייקחו את המבדד תחת חסותן. הנזירות נענו לבקשה וכיום הוא מוחזק על ידן. לרשותן עומד מבנה מגורים קטן המונה 8 חדרים והן עוסקות ביצירת תמונות של אייקונים נוצרים.

מהררית לדיר חנא
סחנין תצפית מדרום 2הדרך לכפר דיר חנא מחזירה אותנו אל ציר הנסיעה שממנו באנו. סמוך ליישוב אבטליון נפנה ימינה (צפונה) לכביש המחבר בין כביש 7955 וישובי רכס יטבת לכפר ערבה.
ערבה שוכנת במקום בו היה קיים בעבר היישוב היהודי ערב. על פי עדויות שונות מצויים בכפר מספר קברי תנאים בהם ר' דוסא בן הרכינס, ר' ראובן בן האיצטרובלי ורבי חנינא בן דוסא.
חנינה בן דוסא היה מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי ומספרים עליו, שהיה איש של נסים ומעשים טובים. סיפרו כי בעת שעמד והתפלל הכיש אותו נחש. הוא לא שם לב לכך כלל, אך הנחש נפח את נפשו ומת. בהקשר לכך מובאת הברייתא הבאה:
"מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא אמר להם הראו לי את חורו הראוהו את חורו נתן עקבו על פי החור יצא ונשכו ומת אותו ערוד נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש אמר להם ראו בני אין ערוד ממית אלא החטא ממית באותה שעה אמרו אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא".
קבר חנינה בן דוסה פתח המערה 1
מספרים גם שהיה צנוע ומסתפק במועט והיה אוכל רק "קב חרובים מערב שבת עד ערב שבת". סיפור אחר מעיד על יושרו, אף כי היה עני ומרוד: "לאיש אחד הייתה תרנגולת שהלכה לאיבוד ומצאה חנינא בן דוסא. החליף הרב את התרנגולת בדבר מה אחר ואף את זה החליף במשהו אחר וכך עד שצבר עושר רב. לימים פגש חנינא באיש שסיפר כי איבד בעבר תרנגולת ליד ביתו של חנינא. אמר חנינא בן דוסא לאיש כי הוא מצא את התרנגולת, אבל למרות שהיא לא נמצאת יותר ברשותו, הוא מבקש להחזיר לבעליה את הרכוש הרב שצבר בעקבות מציאתה, וכך עשה למרות התנגדותו של האיש.
ניתן להגיע כיום אל האתר המזוהה עם קברו של חנינא בן דוסא שבתוככי הכפר.

ערבה נזכרת גם בספרו של יוסף בן מתתיהו בשם גברה. עיר שנכבשה ע"י אספסיאנוס בימי המרד הגדול ברומאים. "בבואו בשעריה צוה להמית את כל בחוריה, אולם הרומאים לא שמו פדות בין זקן ונער. בשנאתם הגדולה ליהודים…." (תולדות מלחמת היהודים ספר ג' ז, א).
בכפר התגלו שרידי כנסייה מהתקופה הביזנטית והיא נזכרת גם בכתבים של נוסעים ערביים. בערבה חיים כיום כ-22,000 נפש רובם הגדול מוסלמים.
בעוברנו את הרחובות המפותלים של הכפר נגיע לכביש 805 ונפנה בו ימינה (מזרחה) לעבר דיר חנא.

דיר חנא
דיר חנה מראה כללי
דיר חנא הוא כפר היושב על שרידי היישוב היהודי כפר חנון או כפר יוחנה מתקופת המשנה והתלמוד. לאחר המרד הגדול ברומאים ישבה כאן משפחת יכין מכ"ד שהשתייכה לאחת מ-24 משמרות הכהונה בבית המקדש בירושלים.
הכפר נודע בעיקר בזכות המבצר שהוקם כאן במאה ה-18 ע"י דאהר אל עומר וממנו הוא שלט על הגליל ואזורים נוספים בארץ ישראל בתקופת השלטון העות'מני.
דאהר אל עומר נולד לשיח' זיידאני שהגיע לאזור בסוף המאה ה-17 ושימש גובה מסים עבור העות'מנים. היו אלה ימים קשים לאוכלוסייה שסבלה מאזלת ידו של השלטון ואת המציאות הזאת ניצל זיידני לטובתו. הוא הרחיב את היקף גביית הכספים והבטיח בתמורה ביטחון ופיתוח לתושבים. שמו יצא למרחוק והוא ביסס את מעמד משפחתו באזור הגליל. כשנפטר זיידני, הוא נקבר במבצר שהוקם על ידו עבור בני משפחתו בדיר חנא. את מקומו ירש בנו הצעיר והמוכשר דהאר אל עומר וזה הרחיב את גבולות השליטה של המשפחה עד לבנון ומרחבי הגליל. הוא בנה במבצר ארמון, הקים חומות סביבו ובדומה לכך עשה בנקודות שולטות נוספות בגליל. בהיותו ממולח ופיקח, ניצל מאבקים בין מושלי הוואליות (המחוזות) של צידון ודמשק ואף מינה את אחיו המבוגר ממנו להיות מושל טבריה ולשקמה. דהאר אף הזמין יהודים לבוא ולהתיישב בטבריה ומקורביו, חיים אבולעפיה ויעקב בירב סייעו לו בכך. הוא הקים את חיפה במקום בו היא מצויה כיום קריית הממשלה, ובמהלך תקופת שלטונו גם ניהל מאבקים צבאיים נגד השלטון העות'מני. בשנות ה-70 של המאה ה-18 הוא חבר לעלי ביי המצרי שמרד בעות'מנים וכשהשליט המצרי הובס, סר גם חינו של דהאר בעיני התורכים. הם הכריזו עליו כמורד בשלטון והוא הפך נרדף כשבעקותיו דולק כוח צבאי בפקודו של אחמד אל ג'זאר. בשנת 1775 הוא נפגע מכדור במהלך מנוסתו, וראשו נערף ע"י אחד מאנשיו.
OLYMPUS DIGITAL CAMERA
באתר המבצר ששוקם ושוחזר ע"י הראשות המקומית של דיר חנא והמועצה לשימור אתרים, ניתן לראות את החומה שנבנתה ע"י דהאר אל עומר ואת שרידי מבני השלטון שנותרו על עומדם. עד 1948 שכן הכפר כולו בשטחו של המבצר ורק לאחר מכן הוא התרחב אל מעבר לגבולותיו.

החצרות המשפחתיות הנושקות למבצר מאפיינות את סגנון הבנייה הערבית הכפרית של אותם ימים. מסביב לכל חצר נבנו חדרי המגורים של המשפחה שבאחד מהם גרו האב ואם המשפחה יחד עם בנותיהם שטרם נישאו. באחרים גרו הבנים במטרה להשיא אותם ולהביא לכאן את נשותיהם. אחד החדרים בבית אב המשפחה שימש כדיוואן, חדר אורחים. באחד מפינותיו של אותו חדר הוכן מקום לאכסון הפרות והסוסים בתקופת החורף. כיום ניתן לבקר במספר בתים של משפחות שפתחו את דלתותיהם לביקורי מבקרים.
על אף היותו של דיר חנא עד ימי הכיבוש המוסלמי ישוב שרובו אוכלוסייה נוצרית המשתייכת לכנסייה היוונית קתולית, כיום מצויים בו רק 10% נוצרים וכל שאר התושבים הם מוסלמים.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>