הרי יהודה

מסלול סיור בהרי יהודה, כולל האתרים בית ילין במוצא, תל צובה, יד קנדי, חורבת סעדים, הסטף ואנדרטת מגיל האש ביער הקדושים. טיול שעוסק באתרי מורשת, נופים בחורש הים תיכוני, חקלאות קדומה ותצפיות מרהיבות. טיול נעים

 בית ילין במוצא תחתית
 דוד יעלין, יהודי פרושי מתלמידי הגאון מוילנה (הגר"א), נולד בעיר לומז'ה, פולין בשנת 1803. בהיותו בן 21 והוא אז אב לבת שזה עתה נולדה, החליט דוד יעלין לעלות לארץ ישראל ולהצטרף לקהילת תלמידי הגר"א שהתקבצה אז בעיר צפת. כעבור זמן קצר הוא עובר לירושלים שבין החומות ומחליט לשנות את שם משפחתו יעלין שפירושו צבי בפולנית לטביא (צבי בארמית). הוא עסק בתורה ובמקביל, השתלב בקהילת העסקים של ירושלים. בשנת 1843 נולד בנו יהושע שספג כבר בשנות ילדותו את רעיונותיו הייחודיים של אביו בדבר הצורך לצאת אל מחוץ לחומות על מנת להרחיב את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.

הרעיונות הללו החלו לפעם גם בקרב אנשים אחרים בחצר היישוב הישן בירושלים, ואכן, בשנת 1860 יוצאות מספר משפחות מבין החומות להתגורר במשכנות שאננים, שכונה יהודית ראשונה מחוץ לחומות שנבנתה ביוזמת הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד.

 כשהגיע הבן יהושע לגיל 13 הוא משך את תשומת לבו של ר' שלמה יחזקאל יהודה, איש בעל ממון מנכבדי הקהילה הבגדדית בירושלים. בסיוע אחד משדכני העיר נעשה קשר עם דוד טביא וזה הסכים להשיא את בנו יהושע לשרח, בתו של שלמה יחזקאל יהודה והיא אז רק בת 12 שנים. השידוך הזה היה בניגוד לכל המוסכמות שרווחו אז ביישוב הישן, שכן, נישואין בין אשכנזי למזרחי, כל שכן יוצא עיראק, לא היו מקובלים אז. ואולם, בטרם נכנסו השניים לחופה התחייב דוד טביא ילין בפני מחותנו לשני תנאים. האחד, ששרח לא תגלח את ראשה כמנהג הנשים האשכנזיות. והשני, יהושע יתחייב לשהות בבית חמו למשך שנתיים כדי להכיר את אורחות חיי המשפחה והקהילה הבגדדית. ואכן, כך היה.
 על רקע זה קשר דוד טביא ילין קשרים טובים עם בני משפחת יהודה, שהיו מעשירי ירושלים. הוא שכנע את שאול יהודה, אחיה של שרח כלתו, לעזור ברכישת חלקת אדמה מחוץ לחומות והשניים יצאו לבדוק את אדמות הכפר הערבי קולוניה שממערב לירושלים. בתום המו"מ שהסתיים בהצלחה רכשו דוד ושאול שני דונם אדמה מאנשי הכפר בסמוך לדרך העולה מהשפלה לירושלים, במקום הידוע בשם מוצא, המשמר שמו של ישוב יהודי קדום.

אזכור ראשון לשם מוצא מצוי בספר יהושע י"ח, 21 – 28:
וְהָיוּ הֶעָרִים, לְמַטֵּה בְּנֵי בִנְיָמִן–לְמִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם:  יְרִיחוֹ וּבֵית-חָגְלָה, וְעֵמֶק קְצִיץ וּבֵית הָעֲרָבָה וּצְמָרַיִם, וּבֵית-אֵל. וְהָעַוִּים וְהַפָּרָה, וְעָפְרָה. וּכְפַר הע
מני (הָעַמֹּנָה) וְהָעָפְנִי, וָגָבַע: עָרִים שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה, וְחַצְרֵיהֶן. גִּבְעוֹן וְהָרָמָה, וּבְאֵרוֹת. וְהַמִּצְפֶּה וְהַכְּפִירָה, וְהַמֹּצָה. וְרֶקֶם וְיִרְפְּאֵל, וְתַרְאֲלָה. וְצֵלַע הָאֶלֶף וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלִַם, גִּבְעַת קִרְיַת–עָרִים אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה, וְחַצְרֵיהֶן:  זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי-בִנְיָמִן, לְמִשְׁפְּחֹתָם.

 בתלמוד מוזכרת מוצא כמקום שממנו היו מביאים ערבות לבית המקדש ונזכר גם הקשר שבין מוצא לקולוניה, ישוב שהוקם על ידי הרומאים ככפר לחיילי לגיון משוחררים.

  "מצות ערבה כיצד מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא ויורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה ובאין וזוקפין אותן בצידי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח…"

"מהו מוצא ממצייא? אמר רבי תנחומא קלונייא הוה שמה". )תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ד הלכה ג)

הייתה זו חלקת הקרקע הראשונה שנרכשה על ידי יהודים בעת החדשה. היא כללה כרם זיתים, מערה חצובה בסלע ומעיין מים מפכה, אך דוד טבייא ילין לא זכה לעבדה. הוא נפטר כ-3 שנים לאחר הרכישה והשאיר את ניהול המקום בידי יהושע בנו שהיה בן 17 בלבד.

בשנת 1868 נערכים התורכים שליטי הארץ לקראת ביקורו של הקיסר האוסטרו-הונגרי פרנץ יוזף הראשון בארץ ישראל. בין שלל הפעולות שנעשו לקראת הביקור, הם סוללים כביש על בסיס הדרך העתיקה שהובילה מיפו לירושלים.
באותם ימים מתגלה בחלקת האדמה של משפחת ילין במוצא טבעת ברזל שנחשפת בעת החריש. כשמנסים למשוך בטבעת מתברר כי היא מחוברת לאבן גדולה החוסמת פתח של אולם תת קרקעי קדום (כנראה מהתקופה הצלבנית). יהושע ילין רואה בגילוי אות משמיים והוא מחליט לבנות מעל האולם חאן דרכים שישרת את העולים בדרך לירושלים ("מתאים למלון ובית קהווה" כדבריו).
ב-1871 עומד החאן על תלו, אך אין בכך כדי למשוך יהודים נוספים להתיישב במקום. בשנת 1890 מקים יהושע ילין את בית המשפחה מאחורי החאן שהופך לימים להיות בית כנסת (1905).

רק בשנת 1894, ביוזמת יחיאל מיכל פינס המקורב לאנשי מושבות הברון ובסיוע אגודת בני ברית, נרכשות אדמות נוספות ומגיעות למקום ארבע משפחות שמהן שורדות שתיים בלבד: משפחתו של שמואל ברוזה והמשפחה של יצחק כהן.
מאוחר יותר מגיעה גם משפחת מקלף, אך מערכת היחסים העכורה בין המשפחות אינה תורמת לעידוד ההתיישבות במוצא והמושבה הקטנה נותרת בעליבותה על אף מקורות המים הרבים, האדמות הטובות והסמיכות לדרך הראשית.
קשיי מלחמת העולם הראשונה והביזה שעורכים חיילים תורכיים במקום מפעם לפעם, פוגעים אף הם ביכולות ההישרדות של המשפחות ורק לאחר כניסת הבריטים לארץ ישראל מתחילים להראות ניצני התפתחות במקום. בשנת 1920 מתגוררות במוצא 20 משפחות ומוקם גם בית חרושת לרעפים (לימים "הבית האדום"), אך גם אז דרכם של המתיישבים אינה סוגה בשושנים. בשנת 1929, ימי פרעות תרפ"ט, נרצחים 5 מבני משפחת מקלף ושני אורחים מתל אביב על ידי תושבי הכפר קולוניה. שלושה מילדי המשפחה בהם גם מרדכי שיהיה מאוחר יותר הרמטכ"ל השלישי של צה"ל, מצליחים להימלט מהפוגרום. האירוע גורם למתיישבים לנטוש את המקום למשך שנה.
על מנת לחזק אותם, מחליטים הגורמים המיישבים לעודד רכישת נחלות נוספות ביישוב ובשנת 1933 מוקמת מוצא עילית סמוך לבית ההבראה לפועלים "ארזה" שהוקם בשנת 1923. בין שני גושי ההתיישבות מחברת דרך מפותלת הידועה בכינוי "שבע אחיות" בשל שבעת הפיתולים הגדולים המאפיינים אותה (השם "שבע אחיות" ניתן ע"י קצין בריטי שהכיר דרך דומה בשם זה בארצו).
בינואר 1948 פונתה המושבה ובית ההבראה הפך מטה של חטיבת עציוני. רק בתום קרבות מלחמת העצמאות חזרו התושבים לבתיהם.

יהושע ילין עזב את ביתו במוצא בשנת 1917 והוא בן 74 שנים. מאז עמד הבית בשיממונו ומפעם לפעם פלשו אליו אנשים בלתי קרואים. בני המשפחה שגדלה והתרחבה מאוד נפוצו ברחבי הארץ, בהם גם כמה שנודעו בזכות תרומתם לאמנות ולחינוך בארץ, והם לא נתנו דעתם למתרחש בנחלתם אשר במוצא.

משפחת ילין לדורותיה (עפ"י ויקפדיה)

בשנת 2004, נחשף עזר ישראלי, אחד מצאצאי המשפחה לצוואה העוסקת בזכותם של בני משפחת ילין על הקרקע. הוא צרף אליו בני משפחה נוספים, בהם גם האדריכלית תלמה ורדי, במטרה לשקם את הבית ולהופכו לאתר המנציח את מורשת משפחת ילין. בסיוע המועצה לשימור אתרי התיישבות, גויסה גם קק"ל לנושא ונעשתה פנייה ללאונרד קאהן, נדבן יהודימניו ג'רסי שהסכים לתרום מכספו לשיקום הבית. בשנת 2010 הושלם שיקומו של המבנה וחדריו והוא משמש כיום מרכז מבקרים המנציח את סיפורה של ההתנחלות החקלאית הראשונה מחוץ לחומות ירושלים בעת החדשה ואת המורשת של משפחת ילין.

לאחרונה, עם מותה של אחת מבנות המשפחה, נחשפה גם צוואתו של דוד ילין, רוכש הנחלה, שבה הוא כותב בין השאר:
 "אם תמכר הנחלה בזמן מהזמנים, אבקש כי ישאירו יורשי לכל הפחות דונם אחד שלא ימכר, ויוכלו לתיתו במתנה למוסד ציבורי במוצא, להשאיר זכר לאבי ז"ל, אשר נחלה זו הייתה משאת נפשו כל ימי חייו, והמקום יקרא על שמו".
בכך נסגר מעגל שעולה בקנה אחד עם משאלתו של דוד טביא ילין, מייסד שושלת ילין בארץ ישראל.

הדרך מבית ילין במוצא לתל צובה
 
הדרך מבית ילין במוצא תחתית לתל צובה עובר דרך מבשרת ציון. מכביש מספר 1 יש לפנות במחלף הראל לכביש 3955 המוליך לצומת הר איתן. כאן יש לפנות מערבה לכביש 395 שבו ניתן להגיע לקיבוץ צובה. כדי להגיע לתל צובה יש לחצות אתהקיבוץולצאת מצדו המזרחי בכביש המוליך למטעיהקיבוץולמעין צובה.

 מבשרת ציון הוקמה בשנת 1963 כאיחוד בין היישובים מעוז ציון ומבשרת ירושלים.
מעוז ציון הייתה בתחילה מעברת עולים שהוקמה בשנת 1951, ימי העלייה הגדולה שלאחר קום המדינה, באזור הקסטל. תושביה היו עולים מכורדיסטן ועיראק, ובהמשך גם מאירן, שקיבלו חלקות אדמה והתפרנסו מחקלאות.
מבשרת ירושלים הוקמה בשנת 1956 ע"י עולים מצפון אפריקה ועם ההחלטה על איחוד שני היישובים למועצה מקומית אחת, התגוררו בה 3,500 תושבים. במשך השנים נוספו ליישוב משפחות רבות ממקומות שונים בארץ ובעיקר אוכלוסייה בעלת אמצעים שעזבה את ירושלים.
כיום מונה היישוב כ-25,000 נפש.

 מתוך מבשרת ציון יוצא כביש הגישה לגן לאומי קסטל. האתר מצוי במרומי גבעה החולשת אל נופי האזור והעיר ירושלים. המקום היה מיושב לאורך תקופות רבות בהיותו חולש על הדרך העולה מהשפלה לירושלים ולעבר הירדן. עדויות להתיישבות כזאת ניתן למצוא החל מהתקופה הרומית שבה הוטבע גם שמו של המקום "קסטלום", המעיד על קיומה של מצודה במקום.
מאוחר יותר היו אלה הצלבנים שהבינו את חשיבותו של האתר והקימו כאן מבצר בשם קסטלום בלוואר ("מבצר יפה נוף"). מאוחר יותר השתרע על הגבעה הכפר הערבי קסטל.

במלחמת השחרור היווה הקסטל משלט על דרך השיירות לירושלים אשר גבה קורבנות רבים מקרב לוחמי הפלמ"ח. במקום ישבו כוחות ערביים בפיקודו של עבדו אל קאדר אל חוסייני והחל מחודש מרץ 1948 ניהלו כאן כוחות צה"ל קרבות כבדים במטרה להסיר את המחסום השולט על הדרך ללא מצרים.
באחת ההתקפות הללו נהרג אל חוסייני וכאשר עלו כוחות הפלמ"ח פעם נוספת ב-9 באפריל 1948 על המשלט שבראש התל, הם מצאו אותו ריק משום שיושביו הערבים יצאו כולם להשתתף בהלוויה של מפקדם.
הגן הלאומי משמר כיום את ההיסטוריה של האתר ואת מורשת המאבק לפריצת המצור על העיר ירושלים.

בדרכנו לקיבוץ צובה נחלוף על פני האתר המכונה "מערת יוחנן המטביל". האתר המצוי בסמוך למטע הנשירים שלהקיבוץבנחל צובה כולל מערה חצובה בסלע ששימשה מאגר מים. בשנת 1999 נחפרה המערה ע"י הארכיאולוג דר' שמעון גיבסון והתגלו בה ציורי קיר של אדם שכף ידו נגדעה. כף היד גם היא מוטבעת בציור על קירות הסלע ובסמוך לה סמלים נוצריים נוספים.

גיבסון והארכיאולוג שהצטרף אליו לעונת חפירות נוספת, פרופ' ג'יימס טייבור מאוניברסיטת צפון קרוליינה, זיהו את הציור עם דמותו של יוחנן המטביל שנולד על פי המקובל ביישוב הסמוך עין כרם ודמותו נחקקה כאן בסלע כשהוא חסר כף יד. הזיהוי נעשה בהסתמך על סיפור חילול גופתו של יוחנן המטביל לאחר שהוצאה מקברה המצוי בסבסטיה. הציור הזה, שמזכיר גם את דמותו של אליהו הנביא, מוכר מכנסיות שונות ברחבי העולם ומשום כך קובעים גיבסון וטייבור, כי המערה שימשה להתכנסות קבוצה מחסידיו של יוחנן המטביל גם לאחר מותו, ויתכן ששימש גם כאתר טבילה עוד בחייו.
במהלך החפירות התגלתה בסמוך למערהמערכתתעלות לאגירת מים מימי בית ראשון. הממצאים הללו מתווספים לסדרה של מתקנים חקלאיים ומערות קבורה מאותה תקופה שהתגלו בערוץ הנחל מצפון לקיבוץ.

 תל צובה
תל צובה מזוהה עם היישוב המקראי צובה, מקום מוצאו של יגאל בן נתן, אחד מלוחמיו של דוד
המלך:
יִגְאָל בֶּן-נָתָן מִצֹּבָה (שמואל ב' כ"ג 36).
במקום התגלו ממצאים המעידים על התיישבות רצופה החל מהתקופה הכנענית והתקופה הישראלית עד התקופה הביזנטית.
הצלבנים בנו כאן בשנת 1140 מצודה שנקראה "בלמונט" ("ההר היפה") ששרידים ממנה מצויים במקום, בהם חומה, חפיר, שער, מגדל, מנהרת מילוט, כנסייה ובורות מים. המקום נכבש ונהרס על ידי כוחותיו של צאלח א-דין לאחר קרב קרני חיטין בשנת 1187.

בתקופה הממלוכית הוקם כאן הכפר ערבי סובה שהשתרע על מורדות הגבעה ותושביו עשו שימוש בשרידים הצלבניים. הכפר המשיך להתקיים גם בתקופה העותמנית, אך נהרס ע"י אברהים פחה לאחר שהתושבים יצאו נגד שלטונו.
מאוחר יותר חזרו התושבים לכפר וב-1948 הוא היווה בסיס לכוחות הערביים במאבק על פריצת הדרך לירושלים במלחמת העצמאות. ב-13 ביולי 1948 נכבש הכפר צובה במסגרת מבצע "דני"  ע"י כוח מחטיבת הראל.
קיבוץ צובה הוקם ב-19 באוקטובר 1948 ע"י יוצאי פלמ"ח ומשום כך הוא נקרא בתחילת דרכו: פלמ"ח צובה.

 מפסגתו של תל צובה ברום 769 מ' מעל פני הים ניתן להשקיף אל מרחב הרי יהודה. במבט דרומה אפשר להשקיף על פסגותיו של קמר חברון המתמשך מאזור ירושלים ועד בקעת באר שבע ושיאו 1020 מטרים מעל פני הים בהר חלחול. בצפון מתנשא קמר רמאללה שנמתח מאזור עמק האלה ועד צפונה לשכם ושיאו הר בעל חצור ברום 1016 מטרים מעל פני הים. במערב מצוי הקער של שפלת יהודה וממול במזרח מתגלה האוכף שעליו מצויה ירושלים ברום מרבי של 918 מטרים מעל פני הים בהר שמואל (נבי סמואל).

ארבעה נחלים גדולים מנקזים את הרי יהודה בכיוון מערב: נחל אילון, נחל שורק, נחל האלה ונחל בית גוברין. הדרכים המובילות מהשפלה להר מכיוון מערב למזרח, נסללו בערוצי נחלים אלה ואילו דרכי האורך באזור הן שתיים בלבד. הדרך הידועה ככביש 60 שהולכת לכל אורכה של פרשת המים מצפון לדרום, והדרך שלמרגלות הרכס בשפלה הידועה כיום ככביש 38 בין שער הגיא ובית שמש לקרית גת.
עפ"י תיאוריה שפיתח ההיסטוריון הצבאי פרופ' מרדכי גיחון, בפתחם של נחלים אלה ניתן למצוא תלים שהם שרידי יישובים שחלשו על מפתחי הנחלים. על פי תפיסתו, לאורך כל התקופות התרחשו באתרים אלה קרבות גדולים שהשפיעו על תהליכים היסטוריים בארץ ישראל. בידי מי ששלט על הכניסות לנחלים היה המפתח למתרחש בקו ההר ובאזור ירושלים, שכן, השליטה הזו מנעה מכוחות אויב להיכנס לנחלים שבערוציהם היה קשה לנהל קרבות. צבאות שהצליחו לפרוץ את קו ההגנה על פתחת הנחל, יכלו להמשיך מכאן באין מפריע ליעדים שבגב ההר.

הדרך מתל צובה ליד קנדי
היציאה לכביש 395 בכיוון מזרח מחזירה אותנו לראות בדרך אתרים שכבר חלפנו על פניהם בדרך לצובה. בצומת הר איתן נחלוף על פני הכניסה לסטף ונמשיך בכביש היורד בתלילות לצומת כרם ולמפגש עם כביש 386. כאן נפנה בכיכר ימינה ונמשיך עוד פחות מקילומטר אחד כדי להגיע למפגש עם כביש 396 שעולה מכאן למרכז הרפואי הדסה עין כרם, למושבים אורה ועמינדב, לשכונות הירושלמיות קרית יובל ואבן מנחם, לאתר יד קנדי ולחורבת סעדים.

 יד קנדי
יד קנדי הוא אנדרטה המנציחה את זכרו של נשיא ארה,ב ג'ון קנדי שנרצח בשנת 1963. האתר מצוי על רכס שלמון-שורק בלבו של יער עמינדב והוא צופה נוכח פני הסביבה מגובה של 823 מטרים מעל פני הים.

האתר שהוקם ביוזמת קק"ל ותוכנן ע"י האדריכל דוד רזניק, נחנך ב-4 ביולי 1966. זהו מבנה מעוגל שמעוצב בצורת גזע עץ כרות בבסיסו והוא עשוי מ-53 עמודי בטון המייצגים את 51 מדינות ארה"ב (שני עמודים מוקדשים לקק"ל). גובהו של כל עמוד 7.2 מטרים ועל כל אחד מהעמודים ניתן לראות את סמל המדינה שאותה הוא מייצג. בלב האנדרטה מצוי פסלו של הנשיא קנדי ונר זיכרון דוגמת זה המצוי בבית הקברות ארלינגטון שליד וושינגטון שבו קבור הנשיא. לרגלי האנדרטה משתרעת רחבת טקסים על שטח של 1.500.
ממרפסת התצפית ניתן לראות ביום בהיר את מישור החוף, את ערוצו של נחל שורק והפסגות הגבוהות של הרי חברון.

 ניתן לרדת מכאן בשביל עפר לאנדרטת "קלידי הפסנתר" לזכרו של הפסנתרן ארתור רובינשטיין ובסמוך מצבתו של המוזיקאי הדגול שמתחתיה קבור כד עם אפרו. רובינשטיין ציווה בצוואתו לפזר את אפרו ביער אך משום שהדבר נוגד את חוקי ההלכה היהודית, הוחלט לטמון את הכד עם האפר במקום זה.
שביל טיול אחר יורד מהאנדרטה לחורבת סעדים המצויה מרחק 20 דקות הליכה מערבה מכאן.

חורבת סעדים
חורבת סעדים נושאת שם המסתמך על שמו הערבי של המקום: חירבת סעידה ("חורבת המאושרת") או עפ"י גרסה אחרת: חירבת צ'עידה ("החורבה הגבוהה"). האתר שמצוי על רכס המפריד בין נחל שורק לנחל רפאים, הוא שמורת טבע המשמרת את שרידיה של חווה חקלאית מהתקופה הביזנטית. ניתן לראות כאן גם שרידים של בית בד, מערה, בורות מים, קבר קדוש ומסגד שהוקמו על גבי השרידים הקדומים יותר. לצדם מתמרים עצי אלון עבי גזע וגובהי צמרת שמעידים על היותו של האתר מקום קדוש למוסלמים (יש המשייכים את הקבר לקדושה סעידה ויש הקובעים כי זהו קברו של שייח' אחמד שנודע כמרפא עקרות).

מסביב לאתר משתרע חורש ים תיכוני סבוך ובינותיו ניתן לראות תצורות צומח אחרות. במבט אל הסביבה ניתן למנות כאן 5 תצורות צומח כולל משטחי העשבונים, הבתה, הגריגה, החורש והמטפסים.
החורש הים תיכוני נראה כאן במאפייניו הידועים, חברת אלון ואלה ארץ ישראלית, כמו גם חברת החרוב ואלת המסטיק. על צמרותיהם משתרגים הקיסוסית, זלזלת קנוקנות, יערה איטלקית ומטפסי חורש אחרים. על פני הקרקע ניכרים סימני חפירה רבים של חזירי בר.
במרחק של 400 מטרים מערבית לחורבה מצוי עין סעדים.

 

 

הסטף
הסטף הוא שמורה חקלאית המשמרת את שיטות עיבוד הקרקע הקדומות בארץ ישראל. האתר משתרע על פני מורדותיו המזרחיים של הר איתן ומדרונותיו יורדים עד לערוצו של נחל שורק.
הממצאים שהתגלו במקום מעידים על התיישבות שהחלה כאן כבר בתקופה הכלקוליתית לפני כ-6,000 שנה ונמשכה על פני אלפי שנים. ניתן לראות כאן מדרגות חקלאיות שנועדו למניעת סחף האדמה ואפשרו לגדל גידולים שונים על פני אדמת השלח שפוזרה בין מדרגה למדרגה. באתר נמצאו מדרגות כאלה המעידות על קיומה של שיטת הטרסות כבר לפני 4,500 שנה.
סימנים נוספים לקיומה של חקלאות קדומה ניתן למצוא כאן גם מתקופת בית שני, מהתקופה הביזנטית, מהתקופה הצלבנית ומהתקופה העותמנית.

בתנ"ך ניתן למצוא פסוקים המתקשרים לעבודת האדמה בשיטת הטרסות בהם הפסוק מתוך שיר השירים ב' 14:

יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, הַרְאִינִי אֶת-מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִנִי אֶת-קוֹלֵךְ:  כִּי-קוֹלֵךְ עָרֵב, וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה.
על השרידים הקדומים שבמקום הוקם הכפר הערבי סטף שניטש לאחר כיבוש הכפר צובה בידי הפלמ"ח ב-13 ביולי 1948 במסגרת מבצע דני.
שרידי הכפר מצויים בלבו של הפארק ובקרבתו ניתן לראות כיום חלקות חקלאיות המעובדות בשיטת הטרסות ("טרה" אדמה בלטינית)  ע"י תושבי אזור ירושלים שקיבלו היתר מקק"ל לגדל ירקות וגידולים אחרים במטרה להציג חלקות אלה בפני הקהל הרחב. כך יכולים המטיילים בסטף להתרשם מהאופן שבה עסקו התושבים באזור ההר בעבודת החקלאות לאורך הדורות.

פעילויות השחזור במקום נעשות ע"י קק"ל החל מתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. בכניסה לאתר מצוי מרכז מידע המציג בתמונות ענק את שבילי האתר, נופיו, הצומח, החי והמתקנים הקדומים בשטח.
מסלולי הטיול מובילים את המטיילים לאורך הטרסות החקלאיות עד לשני מעיינות המצויים באתר. המעיינות, סטף וביכורה, סיפקו את המים לחקלאי המקום לאורך התקופות וניתן ללמוד בסביבתם על שיטות ההשקיה והגדלת תפוקת המים באמצעות חציבת נקבת המעיין.

דוגמה מוחשית לכך ניתן לראות בעין ביכורה. המנהרה שנחצבה במקום גבוה מעט משכבת הסלע שעוצרת המים, משתרעת לאורך כ-15 מ' והיא מאפשרת לתפוס חלק גדול מהם לפני שהם מחלחלים ונעלמים בשכבות התחתונות. בפתח המערה מצויה בריכה שאליה מוזרמים המים ומכאן הם מועברים בתעלות השקיה לחלקות השונות. מעין מסוג זה מוכר מהמקורות התנ"כיים בשם מעין חתום או מעין גנים כנזכר בשיר השירים ד' פסוקים 12 – 17:
 גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה; גַּל נָעוּל,
מַעְיָן חָתוּם. שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים, עִם פְּרִי מְגָדִים:  כְּפָרִים, עִם-נְרָדִים. נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם, כָּל-עֲצֵי לְבוֹנָה; מֹר, וַאֲהָלוֹת, עִם, כָּל-רָאשֵׁי בְשָׂמִים. מַעְיַן גַּנִּים, בְּאֵר מַיִם חַיִּים; וְנֹזְלִים, מִן-לְבָנוֹן. עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן, הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו; יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו.

 

 

 

 

 הפעולות השונות המתקיימות בסטף מאפשרות היכרות עם שתי שיטות החקלאות שהיו רווחות בארץ בתקופה הקדומה וגם בימינו:  
גידולי הבעל שנתונים לחסדי הגשם וגידולי השלחין שמקבלים השקיה. המונחים בעל ושלחין, מקורם בפנתיאון הכנעני. על פי האמונה הרווחת באותם ימים, הבעל הוא אל הגשם הכנעני שנודע כשליט החורף. עם תום עונת הגשמים היה הבעל נכלא על ידי כוחותיו של הקיץ, אך בהגיע ימי הסתיו, הייתה האלה אשרה פונה לאל העליון בבקשה לשחרר את הבעל מכלאו. תחנוניה היו עושים את שלהם וכשהבעל היה משתרר, הוא היה בועל את האשרה דבר שהיה מסמל את בואה של תקופת הפריון, הלוא היא עונת החורף.
ברשימת גידולי הבעל ניתן לכלול את שבעת המינים שבם התברכה ארצנו בהם התאנה, הזית, הגפן והרימון.

השם שלחין לקוח מהמונח "שלח", שהיא חלקת הקרקע החקלאית המשתרעת בין מדרגה למדרגה.
נושאים חקלאיים נוספים שניתן ללמוד עליהם באתר קשורים למתקנים השונים ששימשו את החקלאי בעת העתיקה כגון עצירת השמן בבית הבד, דריכת ענבים בגת ועוד. ההקשר למשל הכרם הנזכר בספר ישעיהו ה' פסוקים 1 – 2 מתבקש כאן יותר מכל:
כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי, בְּקֶרֶן בֶּן-שָׁמֶן. וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ, וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק, וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ, וְגַם-יֶקֶב חָצֵב בּוֹ; וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים.

 כרם כזה ניטע גם בסטף וניתן ללמוד בו על שיטות בניית המדרגות האם שכללה עיזוק (עקירת הטרשים), סיקול (סילוק האבנים ובנייתם על סלע האם), נטיעה שורק (הטמנת זמורות הגפן באדמה), בניית המגדל לצרכי שמירה מאבנים שנותרו בשטח וחציבת היקב לשם דריכת הענבים ליין. את כל אלה ניתן לראות כיום באתר. 

בשנת 1949 הוקם על שרידי הכפר הערבי סטף המושב ביכורה, אך לאחר זמן קצר עזבו המתיישבים את המקום והוא הפך מתחם אימונים של יחידת ה-101 של הצנחנים.

הדרך מצובה לאנדרטת מגילת האש
נתיב הנסיעה מצובה לאנדרטת מגילת האש הוא כביש 365. הכביש מתפתל ועובר בהר איתנים ולצדו נוכל לראות את מתקן שידורי הרדיו והטלוויזיה והאנטנות שמתנוססות מעליו. נוכל לראות כאן גם את בית החולים איתנים.

בהמשך נחלוף על פני הר הטייסים המהווה אתר הנצחה לחללי חיל האוויר במלחמות ישראל.
האנדרטה המרכזית באתר בנויה בצורת עמוד שעליו נשען מנוע של מטוס. זהו חלק של מטוס נורסמן שהיה בגיחת הפצצה כסיוע אווירי לכוחות חטיבת הראל של הפלמ"ח בקרב על בית מחסיר ב-10 במאי 1948 במסגרת מבצע מכבי.
למולו משתרעת רחבה גדולה למסדרים וטקסים ובצדו מצויות אנדרטאות המייצגות את המלחמות השונות ועליהן רשימת חללי החיל באותם קרבות.
אתר הר הטייסים הוא שמורת טבע המשמרת את החורש הים תיכוני. מצויים בו מצפורים ומסלולי הליכה בטבע.

 מצד צפון לכביש נראה את ערוצו העמוק של נחל כיסלון היורד לעבר עמק אילון ובהמשך נעבור ליד מושב רמת רזיאל שהוקם כאן ב-1948 ע"י יוצאי האצ"ל וגרעיני בית"ר. המושב נושא את שמו של דוד רזיאל, מפקד האצ"ל שנהרג בעיראק ב-20 במאי 1941 בעת היותו שם בשליחות הצבא הבריטי במסגרת המאבק של הבריטים נגד כוחותיו של ראשיד עלי אל כילאני. 

הכיכר הגדולה שבדרך מפנה מכביש 365 לכיוון מושב כסלון הנושא שמו של אתר קדום שהיה במקום בתקופת המקרא. כביש סלול וצר מוליך מכאן עפ"י השילוט לאנדרטת מגילת האש.
מושב כסלון הוקם בשנת 1952 ע"י עולים מרומניה והוא מוקף מעבריו ביער הקדושים שמשתרע משני צדדיו של נחל כסלון. היער ניטע ע"י קק"ל בסיוע ארגון בני ברית בשנת 1951 לזכרם של 6 מיליון הנרצחים בשואה. הנטיעות נעשו באופן המשלב בין החורש הטבעי לעצי אורן, ברושים, אקליפטוסים וחרובים, כחלק מהמדיניות של קק"ל לשילוב בין חורש טבעי לנטע אדם.
ביער חניונים רבים ומסלולי טיול רגליים ולרוכבי אופנים.

אנדרטת מגילת האש ביער הקדושים
אנדרטת מגילת האש מצויה בחלקו הדרומי של יער הקדושים ליד מושב כסלון. האנדרטה פוסלה ע"י האמן נתן רפופורט והוצבה במקום בשנת 1968 עפ"י הזמנת קק"ל.

האנדרטה עשויה ברונזה במשקל 12 טון והיא מתנשאת לגובה 8.5 מטרים. יציקת האנדרטה נעשתה באיטליה והיא הובאה בחלקים לארץ. הבחירה של הפסל בברונזה נעשתה כחלק מהשקפת עולמו בדבר נצחיותו של העם היהודי ולדבריו: "הברונזה נשארת גם אחרי המתים".

האנדרטה עשויה בצורת שני גלילי ספר תורה שהאחד מספר את סיפור החורבן השואה והשני מציג בתבליטים את התקומה. במבט מלמעלה נראית המגילה בצורת 8 המציין את סימן האין סוף ביהדות דבר שנועד אף הוא לבטא את נצחיותו של העם.
סיפור החורבן מופיע על גבי הצד הימני של האנדרטה בתמונות מוכרות מאירועים שונים בהם יאנוש קורצ'ק המוליך את תלמידיו במסעם אל מחנה ההשמדה, גטו ורשה, יהודים בעליבותם מאחורי גדרות התיל של המחנה ומורדי גטו בחלק העליון של האנדרטה מתוך כווה להבליט את חשיבותם. הצורר הנאצי מאופיין כאן ברמזים בלבד בצורת קסדות הפלדה הגרמניות, דבר שנועד להעלים את האנושיות של הקלגסים.
החלק השמאלי של המגילה מספר את סיפור העלייה הבלתי לגלית בספינות המעפילים, ההתיישבות החלוצית ומלחמות ישראל. נראים כאן חיילי צה"ל כשהם נושאים במסע ניצחון את מנורת בית המקדש בכיוון ההפוך מרומא לירושלים, דמותו של דוד המלך, הצנחנים ליד הכותל, דמויות של מלאכים נושאי בשורה בחצוצרות ודגלים וסמלים נוספים המאפיינים את ההוויה הישראלית.
המרווח שבין הגלילים משמש כחדר הנצחה ונחקק בו הפסוק מהמקורות.

 הפסל נתן רפופורט נולד בורשה, פולין, בשנת 1911 למשפחה דתית. הוא למד בתלמוד תורה ובבית ספר יהודי אך בשל מחלת אביו החל לעסוק בגיל צעיר בפרנסת המשפחה. ב-1927 הוא החל ללמוד פיסול בבית ספר בורשה והמשיך בלימודיו באקדמיה לאמנות. בהמשך, קיבל מלגת לימודים שאותה הוא ניצל ללמוד אמנות באיטליה ובצרפת. בשנת 1936 זכה פסלו "הטנסאית" במקום ראשון בתחרות פיסול, אך בשל סירובו לשלוח את הפסל לתצוגה בתערוכה שהתקיימה בגרמניה הנאצית, נשלל ממנו הפרס.
בתחילת מלחמת העולם השנייה ברח רפופורט לרוסיה ובסיומה של המלחמה הוא חזר לורשה. עם שובו נודע לו כי משפחתו נספתה בשואה ומכאן והלאה נתן הדבר את אותותיו ביצירתו. יצירותיו החשובות, בהן אנדרטת גיבורי הגטו המוצבת על חורבות גטו ורשה, פסל מרדכי אנילביץ, מפקד המרד בגטו ורשה, המוצב בקיבוץ יד מרדכי, אנדרטת המגינים בבית העלמין הצבאי בקיבוץ נגבה ואנדרטת מגילת האש ביער הקדושים, עוסקות כולן בזכר השואה ובתקומת עם ישראל.
נתן רפופורט נפטר בשנת 1987 בארה"ב.


Comments

הרי יהודה — 6 תגובות

  1. עבודה מצויינת ,נהנה לקרוא ללמוד ולהרחיב את ידיעותי בנושא,יישר כח
    דודי

להגיב על מיקי רוזן לבטל

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>