בקעת הירדן

מסלול סיור בבקעת הירדן, כולל ביקור באתרים מעלה אדומים, מנזר מרטיריוס, מנזר אביטימיוס, דיר חג'לה, אתר הטבילה קאסר אל יהוד, נחל פצאל, אנדרטת הבקעה ועין מבוע (עין פוואר). טיול שעוסק בהתפתחות תופעת הנזירות מדבר יהודה ומשלב נגיעות תנ"כיות. טיול נעים

הדרך מירושלים למעלה אדומים
עם כניסתנו לקטע זה של הכביש, נוכל לראות בהמשך משמאלנו את חומת ההפרדה החוצצת בין ירושלים לשטחי הרשות הפלסטינית. מעבר לחומה משתרע מחנההפליטים שועפת ומנגד, מעברו הדרומי של הכביש, נוכל לראות את הכפר עיסוויה. מעליו מתנשא הר הצופים על שלוחת בית החולים הדסה וקמפוס האוניברסיטה העברית המצויים בפסגתו. מעט דרומה משם מציץ מגדלה של כנסיית אוגוסטה ויקטוריה המנציחה את שמה של אשת הקיסר וילהלם השני.

 בהגיענו לחלקו התחתון של מתלול הכביש, נפגוש את מחלף מעלה אדומים. כאן נפנה לכביש 417 המסתעף דרומה ומוליך לשכונת אבו דיס ואל הכניסה הצפונית של העיר מעלה אדומים.
ציר התנועה לעתיקות מנזר מרטיריוס, המצויות באחת משכונות העיר, עובר דרך הרחובות: דרך הר הבית, דרך מדבר יהודה והנחלים.
 העיר מעלה אדומים שואבת את שמה מצבע אדמת הטרה רוסה הכבדה, האדומה שבאזור. העיר נוסדה בשנת 1975 במישור אדומים ("גבעת המייסדים") כאחת מערי הלוויין של ירושלים. בשנת 1977 עברו המתיישבים לנקודת הקבע והעיר מונה כיום כ-36,000 תושבים.
שמה של העיר נזכר לראשונה בספר יהושע במסגרת חלוקת הארץ לשבטי ישראל:
וְעָלָה הַגְּבוּל דְּבִרָה, מֵעֵמֶק עָכוֹר, וְצָפוֹנָה פֹּנֶה אֶל-הַגִּלְגָּל אֲשֶׁר-נֹכַח לְמַעֲלֵה אֲדֻמִּים, אֲשֶׁר מִנֶּגֶב לַנָּחַל; וְעָבַר הַגְּבוּל אֶל-מֵי-עֵין שֶׁמֶשׁ, וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו אֶל-עֵין רֹגֵל (פרק יח' פסוק ז').
…וְיָצָא עֵין שֶׁמֶשׁ, וְיָצָא אֶל-גְּלִילוֹת, אֲשֶׁר-נֹכַח מַעֲלֵה אֲדֻמִּים (פרק יח' פסוק ז').

 שרידי מנזר מרטיריוס במעלה אדומים
בסוף המאה השלישית, תחילת המאה הרביעית לספירה, התפתחה בארץ ישראל תנועת נזירות שמביאה מאמינים בתורתו של ישוע לחיי סגפנות והתבודדות. הרעיון היה נפוץ תחילה במצרים, עקב בריחת המאמינים לשם מפני רדיפות הרומאים, ומשם חזר והתרחב לגבולות ארץ ישראל וסוריה. מתחילת המאה ה-5 ועד המאה ה-7 הגיע מספרם של מנזרי מדבר יהודה לכ-60.
בשנת 324 לספירה, לאחר קבלת הנצרות כדת רשמית ע"י הקיסר הרומי קונסטנטינוס, הופכת תנועת הנזירות לנתמכת. ראשון הנזירים שיוצא לחיי התבודדות במדבר יהודה הוא הנזיר חריטון, שמגיע בתחילת שנות השלושים של המאה ה-4 לנחל פרת ובונה שם את מנזר פארן. בעקבותיו מגיעים אחרים, שחלקם הופכים לתלמידיו. עם הזמן מקים חריטון עוד שני מנזרים: דוק בהר קרנטל ומנזר חריטון בתקוע. המנזרים נבנו על גבי מצוקים במקומות מבודדים, ועם זאת, באתרים שיש בסביבתם מקורות מים ואפשר היה להגיע מהם לצירי תנועה ראשיים על אף בידודם.
בכל אחד מהמנזרים התקיים סדר יום מובנה שכלל שבע תפילות, ארוחה אחת שכללה מים, לחם ומלח והתבודדות לשם שינון פסוקים מהמקורות ולעבודות שונות כגון שזירת חבלים וקליעת סלים.
במהלך שהותם במנזר נדרשו הנזירים לצאת לתקופות קצובות של התבודדות יחיד במערות המצויות באזור המנזר. במשך ימי השבוע הם נותרו לבדם בשטח ולקראת יום ראשון הגיע כל אחד מהם למנזר כדי להתפלל ולסעוד עם חבריו, כמו גם להצטייד בחומרי גלם למלאכתו ובמעט אוכל ומים לקראת חזרתו לחיי פרישות במערה.
עם הזמן זכו התהליכים הללו לשמות שהגדירו את המצבים השונים בהם חיו הנזירים: נזיר מתבודד נקרא – הרמיט (מילה שמשמעותה התבודדות). מנזר שהנזירים חיו בו חיי בידוד במשך ימי החולין נקרא – לאורה (מילה שמשמעותה "שביל צר" שבו היו הנזירים מגיעים להתכנסות של סוף השבוע, בעברית: "מבדד").
לאורה הייתה ידועה גם בשם: סמי הרמיטיזםמנזר שיתופי שאליו התקבצה קבוצה של נזירים והתקיימה בו מערכת היררכית שבראש ראש מנזר נקרא – קוינוביון (שיתוף). נזירים שפרשו מהקוינוביון לפרישות מוחלטת נקראו אנכרוטים.

בעקבות חריטון הגיעו למדבר יהודה נזירים נוספים שאמצו אורח חיים דומה בהם גרסימוס, סבאס, תאודוסיוס, אותימיוס ומרטריוס.
מרטיריוס הגיע לארץ ישראל מקפדוקיה שבטורקיה בתחילה המאה ה-5 לספירה. הוא היה מתלמידיו של אוטימיוס ובשלב מסוים פרש והקים מנזר משלו.
הביוגראף קירליוס מסקיתופוליס (היא העיר בית שאן), שחי במנזר אותימיוס וכתב מספר ביוגראפיות על נזירי מדבר יהודה, מציין בספרו "חיי אוטימיוס", כי מרטיריוס עזב את המנזר של מורו והלך כ-3 ק"מ לכיוון ירושלים כדי להקים מנזר משלו.
הנתון הזה שימש את החוקרים בחיפושיהם אחר שרידי מנזרו של מרטיריוס, אבל משום שהמרחק בספרו של קירליוס לא היה מדויק, השרידים התגלו רק כאשר החלו עבודות פיתוח להרחבת שכונותיה של מעלה אדומים באתר הידוע גם בשם חירבת מרסס.
המנזר ששרידיו משתרעים על פני מתחם נרחב, מתפרס על שטח של כ-10 דונמים. החפירות במקום החלו בשנות ה-80 של המאה הקודמת ובמהלכן התגלו באתר שרידי מנזר, כנסייה, חדר אוכל, מטבח, חדרי מגורים, אורוות, בורות מים, בית מרחץ ואכסניה לצליינים. בחלק מהמבנים נראים שרידים של רצפות פסיפס מרהיבות ובהן ציורים מעולם החי והצומח.

בהיותו מצוי לצד הדרך הראשית שהובילה מהשפלה וירושלים לבקעת ים המלח ולאתר הטבילה בירדן, היווה המנזר אבן שואבת לצליינים ועקב כך גם לשודדי דרכים ("סרצנים"). משום כך הוא נבנה כמבצר מרובע מוקף חומה שנועד להגן על חיי המתגוררים בו. לעת ערב היה שערו נסגר בבריחים ובאבן גולל עצומה בקוטר של כ- 2.5 מטרים, שניתן לראותה גם כיום סמוך לשער הכניסה. עבור עולי הרגל נבנתה אכסניה במתחם שמחוץ לחומה מצפון מזרח למנזר.
לא רחוק מהשער ניתן לראות חדרון ובו מיטת אבן ששימשה ככל הנראה את שומר הסף שהוצב כאן באורח קבוע. בהמשך הרחוב המוליך מהשער אל תוככי המנזר מצויה שוקת שתייה עבור הסוסים, וטבעות שנועדו לקשירתם.
חדר האוכל העצום של המנזר מעיד על גודל האוכלוסייה ששכנה בתוכו. זהו אולם בצורת בסיליקה שלאורכו שתי שורות עמודים. רצפתו מכוסה בפסיפס צבעוני שהוא הגדול מסוגו במזרח התיכון. הרצפה כוללת כתובת ביוונית ובה הקדשה לאב המנזר של אותה תקופה: "בימי האב הצדיק שלנו גנסיוס, כומר וארכימנדרטי, גם העבודה הזו הושלמה, לישועת עצמות וקהילתו בישו. הושלם ביום הרביעי במרץ בשנה א' לאינדיקציה".
בסמוך לחדר האוכל התגלו שרידי המטבח ובו מאות כלי אוכל עשויים חרס, שיש ומתכת. באחד מסירי הבישול התגלו קליפות ביצים מאותם ימים. בקרבת חדר האוכל והמטבח התגלתה מערה ובה שרידי שלדים וכתובת המונה את שמותיהם של ראשי המנזר. קיימת סברה כי זו הייתה מערת ההתבודדות של מרטיריוס, שממנה התפתח המנזר.
בחלק אחר של המתחם ניתן לראות מערכת מים חצובה שנועדה לאסוף את מי הגשמים מרצפת הסלעים לבריכה מרכזית. התגלתה גם קפלה קטנה ובה אפסיס הפונה למזרח ובה שמות של שלושה כמרים.

גודלו של המנזר (בשיאו מנה כ-300 נזירים) והפאר שניכר בשרידיו, מעידים על מעמדו של מרטיריוס בקרב קהילת נזירי מדבר יהודה. מהמנזר הקרוי על שמו הוא עבר להיות כומר בכנסיית הקבר בירושלים ואחר כך מונה לפטריארך ירושלים. לפיכך, נראה שתמיכתו במנזר נמשכה גם בתפקידיו אלה.
מנזר מרטיריוס חרב, כמו מנזרים רבים אחרים במדבר יהודה, בשנת 614 לספירה במהלך פלישה פרסית לארץ ישראל. הנזירים שחיו כאן נטבחו והמקום נשאר חרב. במאה השמינית לספירה הקימו כאן המוסלמים גן תבלינים ששרידיו נראים גם הם בשטח.
ניתן לראות סרט על המנזר בכתובת:
http://www.youtube.com/watch?v=KrlPcYJVZuQ

שרידי מנזר אוטימיוס בא.ת. מעלה אדומים
אוטימיוס (הידוע גם בשם: אבטימיוס שפירושו בעברית "עודד") היה מראשוני תנועת הנזירות של מדבר יהודה. הוא נולד בארמניה ונשאר יתום מהוריו בגיל צעיר מאוד. מאז התחנך במוסדות דת נוצריים ובהיותו בן 18 הפך לכומר. בתחילת המאה החמישית לספירה, והוא אז בן 29 שנים, הגיע אוטימיוס לארץ ישראל והצטרף ללאורת פארן של הנזיר חריטון בוואדי קלט.
כעבור 5 שנים עזב את המנזר של רבו והקים יחד עם הנזיר תיאוקיסטוס את מנזר קוינוביון הראשון בנחל אוג. בהמשך הקים קפלה על פסגת המצדה ומנזר שיתופי נוסף סמוך לכפר ברכות שבמדבר זיף בדרום הר חברון.

אוטימיוס פעל כמיסיונר בקרב האוכלוסייה היהודית והפגאנית במטרה לקרב אותה לנצרות. במסגרת פעילות זאת רשם הצלחות בהפיכת סרצנים למאמינים בדת הנוצרית. הוא היה מעורב בוויכוחים ובסכסוכים על דרכה של הנצרות ובתוך כך התקרב לחוגי השלטון הרומי. רעיונותיו ותקנותיו הפכו חלק מאורחות החיים במנזרי המדבר וחלק מהתקנות שתיקן פורסמו בכתובים. בין השאר הנהיג את תענית 40 הימים שבהם נהג לצאת אל המדבר להתבודדות ותפילה. חלק מתלמידיו הרבים הפכו לבעלי מעמד בממסד הנוצרי של אותם ימים, בהם גם סאבס שהקים את מנזר מרסבאס בנחל קדרון.
את הלאורה הקרויה על שמו, מנזר אוטימיוס, הקים בשנת 428 ולאחר מותו בגיל 94 היא הפכה לקונוביון. אוטימיוס נקבר בקפלה של המנזר שהפכה מקום של פולחן ועלייה לרגל בקרב רבים. נסים רבים נקשרו בשמו ולאחר מותו הכריזה עליו הכנסייה כקדוש.

מנזר אוטימיוס נבנה כמנזר מבצר, בדומה למבצרים רבים אחרים שהיו חשופים להתנפלויות של שודדים. מעידים על כך החומה ומגדליה, בריחי השערים ומערכת ההגנה עליהם. לאחר עבודות החפירה והשחזור שנעשו במקום, ניתן לראות את שרידי הקפלה שהוקמה לזכרו של אוטימיוס, ואת רצפת הפסיפס הייחודית שנותרה שריד מהכנסייה הצלבנית, שנבנתה כאן מאוחר יותר על חורבות הכנסייה שחרבה ככל הנראה ברעידת האדמה שהתרחשה באזור בשנת 660 לספירה.
השריד הארכיטקטוני המרהיב ביותר שהתגלה כאן, הוא בור המים של המנזר. הבור מקבל את מימיו ממערכתתעלות עלית ובור שיקוע המצוי בסמוך. זהו אחד מבורות המים הגדולים והמרשימים שנותרו בישראל מהעת העתיקה. המבנה מקורה במטרה למנוע חדירת קרני שמש, אידוי מוגבר והתפתחות אצות על פני המים. תקרתו נשענת על עמודי תמך גבוהים וחלק מקירותיו שנחצבו בסלע הקירטון, מטויחות כדי למנוע בריחת מים בסדקים.
רשות הטבע והגנים המופקדת על האתר הקימה בתוך הבור מערכת מדרגות מעץ, המאפשרת כניסה לקרקעית הבור.
בתקופה הממלוכית והעותמנית הוקם במקום חאן דרכים בשם "חאן אל אחמר", ששאב את שמו מצב השכבות האדמדם המרכיב את תצורת חתרורים שניתן לראותה במספר מקומות באזור מעלים אדומים.
  

 

 

 

 

 

 

ניתן לראות סרט על המנזר בכתובת:
http://www.youtube.com/watch?v=JIKo0gY8liQ&feature=related

 הדרך ממעלה אדומים למנזר חגלה (דיר חג'לה)
בחלק זה של כביש מספר 1  אנו חולפים על פני כפר אדומים והכניסה לדרך אלון (דרך "ארץ המרדפים") שמצפון לנו. בהמשך חולפים על פני הגן הלאומי השומרוני הטוב ושרידי חאן אל חתרור, מצפה יריחו, והכניסה לתצפית נחל פרת.
יותר מזרחה משתנים פני הקרקע ולכל מלוא העין נחשף צבעם הבהיר של סלע הגיר והקרטון המאפיינים את מדבר יהודה.
זהו אזור מדבר בצל הגשם, אשר נהנה מכמות משקעים שנתית קטנה יחסית  בסדר גודל של בין 50 מ"מ ל-250 מ"מ גשם לכל היותר. העננים העולים מכיוון הים ממטירים את עיקר הגשם האצור בהם באזור מישור החוף, השפלה,
המדרונות המערביים של הרי יהודה ובפסגותיהם. לאחר שהתרוקנו, מתחילים העננים לרדת באופן משמעותי לכיוון המדבר, תוך שהם מאבדים מהמים שעוד נותרו בהם עקב התחממות ואידוי רב. זאת, בהשפעת הטמפרטורות הגבוהות של האזור. המשקעים המעטים מביאים לצמיחת רובד דק של ירק על פני הקרקע, דבר המאפשר לעדרים רעייה של מזון בעונות החורף ותחילת האביב.
 אוהלי הבדואים של שבט הג'אלין הפזורים בואדיות שלאורך הכביש, וגדרות הצאן המצויות לידן, מעידים על היכולת למצוא מקומות רעייה לעזים באזור.
תנועת העדרים אל שטחי המרעה ומהם, יוצרת שבילים צרים על פני המדרונות הגיריים. אלה הם ה"מרעולים"(שילוב של מרעה ומשעול) המלווים לעתים ברצועות צרות ושחורות של "חג'ר מוסא", אבני צור ואבן ביטומנית שניתן להפיק ממנה דלק.
בצדי הכביש ניתן להבחין בסלעים מתצורת חתרורים ובצבעים המאפיינים תצורה זו, ירוק, אדום וסגול, בשל מגוון המינרלים המצויים בה.
על פני משטח הסלע ניתן לראות מפעם לפעם כיתובי מספרים המציינים את גובה המקום מעל פני הים. הגובה הולך ויורד ככל שמתקרבים לבקעת הירדן וים המלח. לצד נקודת גובה 0 נבנה חניון קטן המאפשר לתיירים עצירה בנקודה אטרקטיבית זו.

 ביציאה אל מפתח בקעת הירדן מתגלה מצפון לנו (משמאל) העיר יריחו.  מעברו האחר של הכביש נוכל להעיף מבט חטוף באתר נבי מוסא.
נבי מוסא ידוע במסורת המוסלמית כמקום קבורתו של משה. הסתירה בין האמונה היהודית והנוצרית שלפיה נקבר משה בהר נבו המתנשא ממש ממול בעבר הירדן, לבין קבורתו במקום זה, מוסברת בסיפור הבא:
משה מנסה לברוח מפני הגורל הסופי שמזמן לו אלוהים. במנוסתו הוא חוצה את הירדן מערבה ופוגש בדרכו אדם, שאינו אלא מלאך המוות. זה מבקש ממנו עזרה באומרו כי הוטל עליו להכין ארון קבורה בדיוק בממדיו של משה והוא מבקש שיסכים להיכנס לארון כדי לדעת אם מתאים הוא למידותיו. משה נאות לבקשה, אך מיד בהיכנסו לארון הקבורה, הפתח נאטם ושם, במקום בו מצוי כיום אתר נבי מוסא. הוא מוצא את מותו.
נראה, כי שיוכו של נבי מוסא לסיפור מותו של משה רבנו, נובע למעשה מהעובדה כי מאז התקופה הביזנטית שימש ציר התנועה הסמוך למסעי צליינים בדרכם לאתר הטבילה. על מנת ליצור משקל נגד, בנו המוסלמים את האתר והוסיפו לו סיפור תיאולוגי שנועד למשוך עולי רגל מוסלמיים למקום במקביל לחג הפסחא שבו מגיעים אלפי עולי רגל נוצרים לטבול בירדן.
קיימת סברה כי חגיגות העלייה לרגל לנבי מוסא החלו בימיו של צאלח א-דין לאחר ניצחונו על הצלבנים בקרב קרני חיטין בשנת 1187. חיזוק לסברה זאת ניתן למצוא בעובדה שהאירוע התקיים מדי שנה בתאריך גרגוריאני? קבוע ללא קשר ללוח המוסלמי.
בשנת 1937 אסרו הבריטים על קיומו של המנהג המוסלמי מחשש לפרעות בעולי הרגל הנוצריים ושלהוב הרוחות הלאומניים ברחבי הארץ. מאז לא מתקיימת ההתכנסות בנבי מוסא, על אף מספר ניסיונות לחדשה.

נחלוף על פני צומת אלמוג ונגיע למפגש של כביש מספר 1 עם כביש 90 בצומת בית הערבה. כאן נפנה שמאלה (צפונה) ונמשיך בנסיעה עד כביש הכניסה למנזר חגלה.

 מנזר חגלה (דיר חג'לה)
מנזר חגלה (דיר חג'לה) הוא מנזר יווני אורתודוכסי הקרוי של שמו של הנזיר גרסימוס. השם חגלה מקובל בקרב המאמינים הנוצריים כשם נרדף למרים הקדושה. נראה, כי השם משמר את קיומו בסביבה של היישוב המקראי בית חגלה הנזכר בספר יהושע ט"ו 6 כנקודת הגבול המזרחית ביותר בגבולו של שבט יהודה עם שבט בנימין:

"וְעָלָה הַגְּבוּל, בֵּית חָגְלָה, וְעָבַר, מִצְּפוֹן לְבֵית הָעֲרָבָה; וְעָלָה הַגְּבוּל, אֶבֶן בֹּהַן בֶּן-רְאוּבֵן".

ישוב בשם חגלה היה קיים כאן גם בתקופה הביזנטית, זאת על פי תיאור המופיע בפסיפס מפת מדבא מהמאה השישית לספירה.
מנזר חגלה שוכן במתחם ירוק ומטופח. הוא מיוחס לנזיר גרסימוס שהקים כאן על פי המסורת לאורה לנזירים מתבודדים בתקופה הביזנטית. בימי החול היו הנזירים יוצאים ממנו להתבודדות במערות הסמוכות שבוואדי נח'ל וחוזרים אליו בסופי שבוע לארוחה ותפילה משותפת. בהמשך היה זה מנזר שיתופי (קונוביון). על פי המסורת הנוצרית, המקום שימש את מרים, יוסף וישוע כתחנת דרכים בעת שנמלטו מפני הורדוס למצרים. חשיבות נוספת הייתה למנזר בהיותו ניצב סמוך לאתר הטבילה הקדוש בירדן.

גרסימוס הגיע לארץ ישראל מאזור אנטוליה באמצע המאה ה-5 לספירה. עפ"י הספר "חיי גרסימוס" שנכתב אודותיו, הוא היה מתלמידיו של אותימיוס ובשנת 455 לספירה עזב את מורו כדי להקים לאורה וקונוביון משלו בקרבת הירדן. עם זאת, קיימות עדויות אחרות המצביעות על כך שהמנזר נבנה ע"י אב הכנסייה הירונימוס והוא שהטיל את ניהול המקום על גרסימוס.
גרסימוס נחשב בעיני מאמיניו כקדוש בעל סגולות של מחולל נסים. הסיפור הידוע אודותיו קשור למפגש עם אריה שקוץ ננעץ ברגלו והיה מדדה על רגליו בכאב רב. כל הרואים את האריה הפצוע נסו מפניו בפחד ואיש לא העז לגשת ולנסות לשלוף את הקוץ מהרגל הכואבת.
כאשר ראה גרסימוס את האריה הנכה, ניגש אליו ללא חשש, שלף את הקוץ מהרגל וטיפל בו עד שהחלים. מאותו יום דבק האריה בנזיר המושיע והיה הולך אחריו לכל מקום.
יום אחד, כשיצא גרסימוס לעלות לירושלים, לקח אתו את חמורו וגמלו כשהם קשורים זה לזה בחבל. האריה הנאמן נילווה גם הוא אליהם. בשלב מסוים החליט גרסימוס להשאיר את החמור, הגמל והאריה לצד הדרך וביקש מהם להמתין לו עד שובו. כשחזר, גילה כי האריה לא עמד בפיתוי וטרף את החמור. בכעסו, רתם הנזיר את האריה לגמל וציווה עליו להיות קשור בחבל במקומו של החמור. על אף זאת, הוסיף האריה לשמור אמונים לגרסימוס וכשהנזיר מת, התיישב האריה על קברו וסירב לזוז משם עד אשר גם הוא נפח את נשמתו.

המנזר נהרס ונזיריו נטבחו בשנת 614 במהלך הפלישה הפרסית לארץ ישראל.
במרוצת השנים הוא שוקם וחרב לסירוגין עוד מספר פעמים והמבנה המצוי כיום במקום הוא שריד מהתקופה הצלבנית. גם מבנה זה עבר שיפוץ במאה ה-19 לאחר רעידת אדמה קשה שהתחוללה באזור ב-1837. במסגרת השיקום שולבו בכנסייה חלקי פסיפס מהמנזרים הקדומים יותר.
במשך שנים רבות היה המנזר מבודד ורחוק מציר התנועה הראשי ומשום כך לא זכה לתשומת לב רבה מדי. ההסכם שנחתם עם הפלסטינים בשנת 1993, שבמסגרתו נמסרו לידיהם העיר יריחו ורצועת עזה, הביא להסטת כביש 90 מזרחה מיריחו ולסלילתו בציר חדש שעובר בסמוך למנזר. אב המנזר, הכומר כריסטוס, הבין כי נגלתה לפניו הזדמנות והוא הפך את המקום לאתר תיירות מושך. נעשו כאן עבודות גינון, הוקמו פינת חי ומסעדה, נבנו ספסלים למנוחה והמקום החל להיות שוקק חיים. בסמוך למנזר ניצבת אכסניה שמיועדת לשרת עולי רגל שמגיעים לאתר הטבילה הסמוך.

המבקרים במנזר יכולים לבקר בחצר הפנימית שבמרכזה בור מים וסביבה חנויות למזכרות. הסיור בכנסייה מאפשר מפגש עם ציורי דמויות נזירים שפעלו במדבר יהודה בשנותיה הראשונות של נזירות המדבר בהם גם אוטימיוס, סבאס וגרסימוס. במעבר בין המבואה (הנרתקס) של הכנסייה לאולם התפילה מצויה על הרצפה תמונת פסיפס של סיפור האריה, החמור והגמל. התקרה המשופצת היא בעלת כיפה מצופה מתכת ועל הקיר מזרחי ניתן לראות ציורים מתוך סיפורי התנ"ך, בהם הגירוש מגן העדן, מאבקו של יעקב במלאך, עליית אליהו לשמיים ועוד.
במנזר גם חדר גולגולות, המשמר את גולגולותיהם של הנזירים שמתו במרוצת השנים, בתוכו מצוי ארון זכוכית ובו הגולגולות של אלה שנרצחו ע"י הפרסים במאה השביעית.
 
הדרך ממנזר דיר ח'גלה לאתר הטבילה קאסר אל יהוד
החזרה לכביש 90 והנסיעה בו צפונה לעבר אתר הטבילה הסמוך, מאפשרת מבט על מספר נקודות שממזרח לכביש, בהן מאחז בית חגלה במקום שבו הייתה בעבר היאחזות הנחל מול נבו ומטעי התמרים שבסמוך לעין חגלה.
בערוץ וואדי נח'ל נותרועדיין מערות שהיוו תאים לנזירים מתבודדים עד שנות ה-50 של המאה הקודמת.
ליד המעיין מצויים שרידיה של שרשרת בארות (פוגרות) מהתקופה המוסלמית הקדומה.
כביש הכניסה לקאסר אל יהוד לוקח אותנו מהמפגש שלו עם כביש 90 דרך גדר הביטחון והשטח הממוקש עד לכנסיית יוחנן המטביל. הכנסייה הקיימת ניצבת על יסודות המבנה הביזנטי שהוקם כאן בסוף המאה החמישית לספירה. הכנסייה ואחרות שלצדה שימשו את עולי הרגל הנוצרים בדרכם לטבול באתר הטבילה שבירדן.
  קאסר אל יהוד – אתר הטבילה
אתר קאסר אל יהוד משמש את השם "ארמון היהודים", כפי שכונה המקום ע"י המוסלמים. עפ"י מסורות נוצריות, זהו המקום שבו הוטבל ישוע על ידי יוחנן המטביל במי הירדן ולפיכך זהו האתר השלישי בחשיבותו לנצרות אחרי כנסיית המולד בבית לחם וכנסיית הקבר בירושלים.
יוחנן המטביל הופיע במדבר כשהוא מכריז על טבילה של תשובה לשם סליחת חטאים. יצאו אליו כל ארץ יהודה וכל אנשי ירושלים והוא הטביל אותם בנהר הירדן בהיותם מתודים על חטאיהם.
יוחנן היה לבוש שער גמלים וחגור חגורת עור במתניו, ומאכלו חגבים ודבש היער.  הכריז יוחנן ואמר: "הנה חזק ממני בא אחרי, אשר אינני ראוי להתכופף ולהתיר את שרוך נעליו. אני הטבלתי אתכם במים, אך הוא יטביל אתכם ברוח הקדש". בימים ההם בא ישוע מנצרת אשר בגליל ויוחנן הטבילו בירדן. ברגע שעלה מן המים ראה את השמים נפתחים ואת הרוח יורדת עליו בדמות יונה. יצא קול מן השמים: "אתה בני אהובי, בך חפצתי" (הבשורה עפ"י מרקוס פרק א' 5 – 11).

הסיפור הזה חוזר על עצמו גם בבשורות עפ"י מתי, לוקס ויוחנן.
סיפור מעשה ההטבלה של ישוע נשען קרוב לוודאי על היותו של המקום מוכר מסיפורי היסטוריים ומעשי נסים קודמים שהתחוללו בסביבתו.
על פי המסורת היהודית במקום זה חצו בני ישראל את הירדן בכניסתם לארץ כנען.
א וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּסְעוּ מֵהַשִּׁטִּים, וַיָּבֹאוּ עַד-הַיַּרְדֵּן–הוּא, וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיָּלִנוּ שָׁם, טֶרֶם יַעֲבֹרוּ.  ב וַיְהִי, מִקְצֵה שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וַיַּעַבְרוּ הַשֹּׁטְרִים, בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה.  ג וַיְצַוּוּ, אֶת-הָעָם לֵאמֹר, כִּרְאֹתְכֶם אֵת אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאִים אֹתוֹ–וְאַתֶּם, תִּסְעוּ מִמְּקוֹמְכֶם, וַהֲלַכְתֶּם, אַחֲרָיו.  ד אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה, בֵּינֵיכֶם וּבֵנָיו, כְּאַלְפַּיִם אַמָּה, בַּמִּדָּה:  אַל-תִּקְרְבוּ אֵלָיו, לְמַעַן אֲשֶׁר-תֵּדְעוּ אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ-בָהּ–כִּי לֹא עֲבַרְתֶּם בַּדֶּרֶךְ, מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
ה וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל-הָעָם, הִתְקַדָּשׁוּ:  כִּי מָחָר, יַעֲשֶׂה יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם–נִפְלָאוֹת.  ו וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ, אֶל-הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר, שְׂאוּ אֶת-אֲרוֹן הַבְּרִית, וְעִבְרוּ לִפְנֵי הָעָם; וַיִּשְׂאוּ אֶת-אֲרוֹן הַבְּרִית, וַיֵּלְכוּ לִפְנֵי הָעָם.
ז וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל גַּדֶּלְךָ, בְּעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל:  אֲשֶׁר, יֵדְעוּן, כִּי כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה עִמָּךְ.  ח וְאַתָּה, תְּצַוֶּה אֶת-הַכֹּהֲנִים, נֹשְׂאֵי אֲרוֹן-הַבְּרִית, לֵאמֹר:  כְּבֹאֲכֶם, עַד-קְצֵה מֵי הַיַּרְדֵּן, בַּיַּרְדֵּן, תַּעֲמֹדוּ.
ט וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  גֹּשׁוּ הֵנָּה–וְשִׁמְעוּ, אֶת-דִּבְרֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  י וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ–בְּזֹאת תֵּדְעוּן, כִּי אֵל חַי בְּקִרְבְּכֶם; וְהוֹרֵשׁ יוֹרִישׁ מִפְּנֵיכֶם אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְאֶת-הַחִתִּי וְאֶת-הַחִוִּי, וְאֶת-הַפְּרִזִּי וְאֶת-הַגִּרְגָּשִׁי, וְהָאֱמֹרִי, וְהַיְבוּסִי.  יא הִנֵּה אֲרוֹן הַבְּרִית, אֲדוֹן כָּל-הָאָרֶץ, עֹבֵר לִפְנֵיכֶם, בַּיַּרְדֵּן.  יב וְעַתָּה, קְחוּ לָכֶם שְׁנֵי עָשָׂר אִישׁ, מִשִּׁבְטֵי, יִשְׂרָאֵל–אִישׁ-אֶחָד אִישׁ-אֶחָד, לַשָּׁבֶט.  יג וְהָיָה כְּנוֹחַ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן יְהוָה אֲדוֹן כָּל-הָאָרֶץ, בְּמֵי הַיַּרְדֵּן, מֵי הַיַּרְדֵּן יִכָּרֵתוּן, הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמָעְלָה; וְיַעַמְדוּ, נֵד אֶחָד.  יד וַיְהִי, בִּנְסֹעַ הָעָם מֵאָהֳלֵיהֶם, לַעֲבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן; וְהַכֹּהֲנִים, נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן הַבְּרִית–לִפְנֵי הָעָם.  טו וּכְבוֹא נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן, עַד-הַיַּרְדֵּן, וְרַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן, נִטְבְּלוּ בִּקְצֵה הַמָּיִם; וְהַיַּרְדֵּן, מָלֵא עַל-כָּל-גְּדוֹתָיו, כֹּל, יְמֵי קָצִיר.  טז וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד-אֶחָד, הַרְחֵק מְאֹד באדם (מֵאָדָם) הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן, וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה יָם-הַמֶּלַח, תַּמּוּ נִכְרָתוּ; וְהָעָם עָבְרוּ, נֶגֶד יְרִיחוֹ.  יז וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן בְּרִית-יְהוָה בֶּחָרָבָה, בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן–הָכֵן; וְכָל-יִשְׂרָאֵל, עֹבְרִים בֶּחָרָבָה, עַד אֲשֶׁר-תַּמּוּ כָּל-הַגּוֹי, לַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן
(יהושע פרק ג').

מכאן מגיעים מאות האלפים לגלגל על מנת למול את כל הדור אשר לא נימול בעת המסע הארוך במדבר וכאן חוגגים שבטי ישראל את חג הפסח הראשון שלהם בארץ.
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ: "הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם", וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא גִּלְגָּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה. י וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל, וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב (יהושע ה' 9).

מסורת נוספת קשורה בזיהוי האתר כמקום שבו נפרד אליהו מאלישע ובו עלה בסערה לשמים.
וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ שֵׁב-נָא פֹה, כִּי יְהוָה שְׁלָחַנִי הַיַּרְדֵּנָה, וַיֹּאמֶר, חַי-יְהוָה וְחֵי-נַפְשְׁךָ אִם-אֶעֶזְבֶךָּ; וַיֵּלְכוּ, שְׁנֵיהֶם.  ז וַחֲמִשִּׁים אִישׁ מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים, הָלְכוּ, וַיַּעַמְדוּ מִנֶּגֶד, מֵרָחוֹק; וּשְׁנֵיהֶם, עָמְדוּ עַל-הַיַּרְדֵּן.  ח וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת-אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת-הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה; וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם, בֶּחָרָבָה.  ט וַיְהִי כְעָבְרָם, וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל-אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ, בְּטֶרֶם, אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ; וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, וִיהִי נָא פִּי-שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי.  י וַיֹּאמֶר, הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל; אִם-תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ, יְהִי-לְךָ כֵן, וְאִם-אַיִן, לֹא יִהְיֶה.  יא וַיְהִי, הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר, וְהִנֵּה רֶכֶב-אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ, וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם; וַיַּעַל, אֵלִיָּהוּ, בַּסְעָרָה, הַשָּׁמָיִם.  יב וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה, וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו, וְלֹא רָאָהוּ, עוֹד; וַיַּחֲזֵק, בִּבְגָדָיו, וַיִּקְרָעֵם, לִשְׁנַיִם קְרָעִים.  יג וַיָּרֶם אֶת-אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ, אֲשֶׁר נָפְלָה מֵעָלָיו; וַיָּשָׁב וַיַּעֲמֹד, עַל-שְׂפַת הַיַּרְדֵּן.  יד וַיִּקַּח אֶת-אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ אֲשֶׁר-נָפְלָה מֵעָלָיו, וַיַּכֶּה אֶת-הַמַּיִם, וַיֹּאמַר, אַיֵּה יְהוָה אֱלֹהֵי אֵלִיָּהוּ; אַף-הוּא וַיַּכֶּה אֶת-הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה, וַיַּעֲבֹר, אֱלִישָׁע (מלכים ב' 6 – 14).
המוטיב החוזר של מעבר הירדן בחרבה מעלה שאלות לגבי אירועים גיאולוגיים ושינויים גיאוגרפים שאפשרו את חציית המים במקום שבו נעצרה זרימת מי הנהר. שטח בקעת הירדן מחולק לשלושה פסי אורך שהמרוחק בהם מערוץ הירדן משתרע למרגלות ההרים בשני עברי הנהר ונקרא בערבית ע'ור. זהו האזור הנזכר בתנ"ך בשם כיכר הירדן.
פס האורך הבא נקרא רצועת הבתרונות (בערבית: קטרות). הקרקע ברצועה זו היא אדמת חוואר מתצורת הלשון שהיא חומר רך ביותר. עליית מפלס הירדן בימים של אירועי גשם משמעותיים והשיטפונות הנובעים מכך, הביאו לעתים להצפות שהשתרעו עד אזור הבתרונות.

הרצועה הבאה, הקרובה יותר לקו המים, נקראת בערבית זור ובכתבי הקודש היא מוכרת בשם: גאון הירדן: הִנֵּה כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה מִגְּאוֹן הַיַּרְדֵּן אֶל-נְוֵה אֵיתָן (ירמיהו מ"ט 19).

 רעידות אדמה שהתחוללו לא אחת באזור לאורך השבר הסורי אפריקני הביאו להתמוטטות של האדמה הקרובה לערוץ הנהר ולחסימת הירדן. לדעת חוקרים, מצבים כאלה אפשרו חצייה של מי הנהר בחרבה לזמן קצוב. עדויות על אירועים כאלה נרשמו בעקבות חסימת הירדן ליד מעבר דמייה (העיר אדם) בשנת 1267 ומאוחר יותר בשנת 1927 לאחר רעידת אדמה גדולה שהביאה לחסימת הירדן למשך 21 שעות.
מעמדים כגון אלה השפיעו בימי קדם על אלה שחזו בהם ויצרו בעקבותיהם תחושות של התרחשות מעשי נסים. מכאן גם קדושתו של המקום המושך אליו לאורך שנות ההיסטוריה אלפי מאמינים נוצריים.
במרוצת השנים נבנו כאן מנזרים וכנסיות ששימשו את עולי הרגל הנוצרים ובשנים האחרונות, כאשר לא ניתן היה להגיע לאתר הטבילה מהצד הישראלי, נטלו הירדנים את היוזמה והם אפשרו לאנשי הכנסיות השונות לבנות את בתי התפילה שלהם על שטח נרחב מעברו המזרחי של הירדן. זאת, כדי למשוך מאמינים רבים ככל האפשר לאתר הטבילה בצדו הירדני של הנהר.

בשנה האחרונה נפתח האתר הישראלי לכניסת צליינים ללא צורך באישורים מצה"ל ונעשו בו עבודות תשתית בשיתוף החברה הממשלתית לתיירות ורשות הטבע והגנים שמתחזקת את המקום. עם זאת, המים בירדן נותרו מזוהמים בשל סגירת סכר דגניה המונע ממי הכנרת לזרום לירדן וכתוצאה מהזרמת שפכים לערוץ הנחל
מדי שנה (גם בחלק מהזמן שבו האתר היה סגור לקהל הרחב) בימים 18 – 19 בינואר, מגיעים לכאן אלפי צליינים המשתייכים לכנסיות המזרחיות לחוג את חג ה"אפיפניה" (חג ההתגלות). עולי הרגל המשתייכים לכנסייה היוונית אורתודוכסית, הרוסים האורתודוכסים, הקופטים, הארמנים, הסורים אורתודוכסים ואחרים, מגיעים באלפיהם עד שפת המים כדי לקיים את הטקס המשחזר את טבילתו של ישוע ע"י יוחנן המטביל, כולל תהלוכה מרשימה בקטע הכביש שיוצא מכנסיית יוחנן, דרך התפילות והמזמורים שנושא הפטריארך וראשי הכנסיות השונות בבגדיהם הצבעוניים ועד טקס הפרחת היונים הצחורות לציון רוח הקודש שירדה מהשמים בדמות יונה כדי להכתיר את ישוע כבן האלוהים

הדרך מקאסר אל יהוד לאנדרטת הבקעה

 ביציאה מאתר הטבילה לכביש 90 נוכל להעיף מבט נוסף לעבר העיר יריחו המצויה מערבית לכאן. העיר יריחו נחשבת אחת הערים העתיקות בעולם ואולי אף העתיקה ביותר. על פי ממצאים ועדויות שונות הייתה קיימת כאן התיישבות החל מהתקופה הפרה היסטורית. היותה חולשת על אזור מעברות הירדן, שהיווה שער לארץ ישראל לבאים מדרום וממזרח, הפכו אותה לבעלת חשיבות גדולה במיוחד מבחינה צבאית.

בתקופת הברזל זאת הייתה עיר מוקפת חומה גבוהה שהשתרעה על שטח נרחב יחסית לערים אחרות בארץ ישראל. ביצוריה כללו מגדלי שמירה וחפיר מלא במים. בסביבתה מצויים מספר מעיינות שופעים ומשום כך נהנו המתיישבים בה מחיי רווחה ומחקלאות מפותחת שהתבססה בעיקר על גידול התמרים, ובתקופה מסוימת גם על תעשיית האפרסמון.

יריחו הייתה העיר הראשונה שנכבשה על ידי יהושע בכניסתו לארץ ישראל. לקראת הכיבוש נעשתה עבודת הכנה מודיעינית שכללה משלוח של מרגלים לתוככי העיר כמסופר ביהושע פרק ב'.
כיבוש העיר נעשה תוך שימוש באמצעי הפחדה, שכללו תהלוכות סביב העיר במשך 7 ימים ותקיעה בשופרות. בסיום הקרב נהרסת העיר ויהושע אוסר על שיקומה במטרה ליצור אפקט מרתיע ומשמעותי על הכנענים לקראת צאתו למסע כיבושיו.
ניסיונות לשקם אותה בתקופת אחאב עלו בחייו של חיאל בית העלי, האיש שהתיימר להחיותה מחדש. עם זאת, נראה שבתקופה זו התקיימו בה חיים על אף שלא נעשו בה עבודות בנייה ושיקום.
תל סולטן המצוי מצפון מערב לעיר של ימינו מזוהה עם יריחו ההיסטורית.
ארכיאולוגים שונים ערכו כאן חפירות החל מראשית המאה ה-20 בהם צ'ארלס וורן וזלין וורצינגר בשנים 1907 – 1909, ג'ון גרסטינג בשנים 1930 – 1936 והבריטית קתלין קניון בשנים 1952 – 1953.
 בחפירות התגלו ממצאים שהעידו על התיישבות רציפה ועל קיומן של חומות העיר. עם זאת, קיים ויכוח גדול בין החוקרים לגבי מסקנותיה של קתלין קניון בדבר קיומם של ממצאים המתאימים לתקופת כיבוש הארץ בשל סתירות שונות בין התיארוך של התקופות בהשוואה לנזכר בסיפורי התנ"ך.
יריחו הייתה היישוב הראשון שעבר לשליטת הרשות הפלשתינית במסגרת הסכם "עזה ויריחו תחילה" שנחתם בשנת 1994 בין ישראל לפלסטינים כחלק מהסכמי אוסלו. במרוצת השנים היא התפתחה מאוד, נבנה בה קזינו (שהפסיק את פעילותו בשנות האינתיפאדה) וכיום חיים בה יותר מ-20,000 תושבים.
בהמשך נסיעתנו בכביש 90 צפונה נחלוף על פני מושב נעמה והכפר עוג'ה המצוי גם הוא בשליטת הרשות הפלסטינית. בהמשך נראה סדרה של קיבוצים ומושבים ישראלים שמתפרנסים מחקלאות. זאת כחלק ממהלכי ההתיישבות שהתבצעו במסגרת "תוכנית אלון" החל מסוף שנות ה-60 ועד תחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת.
אדמות הסחף הטובות המצויות בפתחת הנחלים היורדים מהרי יהודה אל הבקעה, מאפשרות לגדל כאן חקלאות מתקדמת. ניתן לראות כאן חממות לירקות ולתבלינים וכמובן, מטעי תמרים לכל מלוא העין.
רשימת היישובים שעל פניהם נחלוף בדרכנו לאנדרטת הבקעה כוללת את נערן (נירן), ייט"ב, נתיב הגדוד, גלגל, תומר ופצאל.

ניתן לראות מצגת על בקעת הירדן בכתובת:
http://www.upsite.co.il/uploaded/files/852_710d046daecc34bd3289eb461a5768e4.ppt#1

 אנדרטת הבקעה
אנדרטת הבקעה בצומת פצאל הוקמה בשנת 1972 לזכרם של הנופלים באזור ב"תקופת המרדפים". היא ממוקמת על גבעה החולשת נוכח פני הבקעה, ערוץ הירדן והרי הגלעד בסמוך ל"מפגש הבקעה". בקרבתה מצויה חורשה נטועה של קק"ל ובה במה לאירועים ומספר חניוני נופש.

היוזמה להקמת האנדרטה הייתה של אלוף פיקוד מרכז דאז, רחבעם (גנדי) זאבי, והביצוע הופקד בידיו של הפסל יגאל תומרקין. הפסל, המנשא מעל בסיס של בטון שבמרכזו מרפסת תצפית, מורכב מקנה תותח שאליו מחוברים כלי נשק שונים. לצד האנדרטה נמתח קיר בטון שעליו חקוקים הנופלים בבקעה לדורותיהם וכן לוח המנציח את זכרו של רחבעם זאבי, שהיה לימים שר התיירות בממשלת ישראל ונרצח ע"י מחבלים.
 ממרפסת התצפית ניתן להשקיף על זירת האירועים של אותם ימים ולהיחשף לתקופת המרדפים של השנים 1967 – 1970.
"ועידת חרטום" בהתכנסה באוגוסט 1967 בעקבות מלחמת ששת הימים, קיבלה מספר החלטות שנועדו להפעיל על ישראל לחצים מכיוונים שונים בו-זמנית. בוועידה שבה השתתפו נציגי שמונה מדינות, בהם גם שליט מצרים מוחמד עבד אל נאצר, הוחלט על קבלת שלושת הלאווים: לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל ולא לעריכת מו"מ עם ישראל.
במקביל החלו פעולות טרור של פלסטינאים מכיוון רצועת עזה וממלכת ירדן. חוליות ויחידים היו חוצים את הגבול לתוככי ישראל כדי למקש, לפוצץ ולירות בעוברי אורח ישראלים ובתושבים בתוך בתיהם.
בתגובה ניהלו כוחות צה"ל מרדפים ללכידת המסתננים שבחלק מהם היו היתקלויות אש ונפגעו בהן חיילים רבים בהם קצינים בכירים.
בהמשך הורחבה המדיניות של תגובה באמצעות פעולות תגמול ברצועת עזה ומעבר לירדן, במתכונת שהייתה מוכרת עוד מלפני מלחמת ששת הימים.

ב-18 במרץ 1968 עלה אוטובוס של תלמידים מגמנסיה הרצליה על מוקש ליד בסיס הגדנ"ע באר אורה בערבה. שני מלווי הטיול נהרגו ו-28 תלמידים נפצעו. כתגובה, החליטה ממשלת ישראל בראשותו של לוי אשכול על ביצוע מבצע "תופת" במחנה הפליטים כראמה ששימש בין השאר כמקום מפקדתו של ארגון הפת"ח בפקודו של יאסר ערפאת.
ב-21 במרץ 1968 פשטו כוחות משולבים של שריון וצנחנים בסיוע חיל האוויר על העיירה כראמה. על פי התוכנית, אמורים היו הצנחנים בפקודו של מח"ט 35 אל"מ דני מט, וכוחות השריון של חטיבה 7 בפקוד המח"ט אל"מ שמואל גורודיש להשתלט על הכפר ולפגוע באנשי הפת"ח הנמצאים בו. אלא שהמודיעין לקראת הקרב והפעולות המקדימות היה לקויות וכתוצאה מכך נחלו הכוחות החודרים מכה קשה. לפני כניסת הכוחות הופצו כרוזים לתושבים בכפר שקראו להם לא לשתף פעולה עם המחבלים ואלה גרמו לבריחתם מהמקום של ערפאת ורבים מאנשיו. צבא ירדן קיבל אף הוא הודעה על הפעולה הקרבה תוך הדגשה כי צה"ל לא יפעל נגדו ודבר זה גרם יותר מאוחר לאחד הכוחות שטעו בניווט להגיע עד למקום שבו הייתה פרושה חטיבה ירדנית שהופתעה מהמהלך ופתחה באש על הכוח הטועה. מטוס אורגן שסייע לכוחות נפגע גם הוא מאש ירדנית והופל, טייסו חולץ בשלום.
כבר בתחילת הקרב התגלו קשיים של חלק מהמסוקים בהנחתת הכוחות בשל עננות מוגברת ותנאי השטח הבוציים של אחרי ימי הגשם הביאו לשקיעתם של כלי הרכב בהם גם טנקים. התקלות הללו הביאו לפגיעה קשה בכוחות צה"ל והלחימה התמשכה על פני שעות רבות. בסיום הקרב היו לשריון ולצנחנים 28 הרוגים ושלושה נעדרים. 4 טנקים ישראלים נשרפו או שקעו בבוץ ונותרו בשטח וכך גם מספר זחל"מים. כלי רכב אחרים חולצו בקושי. הצבא הירדני והפלסטינים איבדו בקרב כ-200 איש ויותר מ-130 אנשי פת"ח נלקחו בשבי. טנקים ירדנים רבים הוצאו מכלל פעולה וכך גם כלי רכב אחרים.
פעולת כראמה העלתה את הוויכוח על פעולות התגמול לראש סדר היום והדבר נותר שנוי במחלוקת עד פרוץ מלחמת יום כיפור ב-1973.

 עינות פצאל
עיינות פצאל מצויים בנחל פצאל מרחק של כ-4 ק"מ מערבית למושב פצאל. הנחל מהווה חלק משמורת טבע המשתרעת כאן על פני כ-8,000 דונם. כביש סלול וצר מוביל למקום. ניתן להיכנס לכביש זה מהסתעפות המצויה על כביש 505 ליד מושב פצאל. בדרכנו נעבור ליד תל שייח' א-דייב (הזאב) המשמר שרידים ארכיאולוגיים שמתוארכים לתקופת הברזל ומספר קברים מהתקופה הרומית. חפירות נערכו במקום בשנת 2000 ע"י ארכיאולוגים מאוניברסיטת חיפה. בסמוך התגלו מספר אתרים מהתקופה הכלקוליתית.

לאורך ציר הנסיעה מלווה אותנו צמחייה מגוונת שחלקה אופיינית לערוצי נחלים וחלקה מדברית. ניתן לראות כאן פרטים של שיח אברהם, טיון דביק, נענה משובלת, עצי שיזף ואף שמורה ייחודית של עצי זקום מצרי.
הזקום הוא עץ מוגן שתפוצתו בארץ לאורך הבקע הסורי-אפריקני. מוצאו מסודן וניתן למצוא פרטים שלו בערבה, במדבר יהודה, בבקעת הירדן וליד קיבוץ מעוז חיים בבקעת בית שאן ששם אזור התפוצה הצפוני ביותר של מין זה בכדור הארץ.
הזקום דומה מאוד במראהו לשיזף אך משתייך למשפחת הזוגניים בעוד שהשיזף שייך למשפחת האשחריים. זהו עץ שמגיע לגובה של עד 6 מטרים. ענפיו קוצניים, עליו גלדניים וצבעם ירוק כהה נוטה לכחול. פירותיו בגוון חום-צהבהב דומים לפרי התמר ומשום כך הוא מכונה בפי הערבים "תמר אל עבד" שמשמעותו "תמר העבדים" שאותו עתידים לאכול אלה שמגיעים לגיהינום. הפרי מבשיל בחודשי האביב וטעמו מתוק – מריר. השמן המופק מהפירות מוכר ברפואה העממית כתרופה לריפוי כאבי שרירים ופרקים וכסגולה נגד עצירות. בעלים נעשה שימוש לחיטוי פצעים. ערביי האזור ונזירי מדבר יהודה נהגו להכין ממנו שמן רפואי שנקרא "צרי גלעד".

בנחל מצויים שני מעיינות קרובים זה לזה. הם שופעים כל השנה ולצדם מצויה כיום תחנת שאיבה המנצלת את המים לאספקת מי שתייה ליישובי האזור.
בעבר הוזרמו מי המעיינות ליישוב פצאליס שהיה קיים מזרחית לכאן והם שימשו בין השאר להשקיית גידולי האפרסמון ומטעי התמרים שהיו בפתחת הנחל.
היישוב פצאליס הוקם ע"י הורדוס ונקרא על שם אחיו. שרידיו מצויים באזור הכפר הערבי אל-פצאל. יוסף בן מתתיהו מזכיר את המקום בכתביו במסגרת הערים שבנה הורדוס ונתן להם שמות של בני משפחתו: "…וגם יסד עיר בעמק הצר מצפון בואכה יריחו וקרא לו פצאליס" (תולדות מלחמת היהודים א' כא' ט').
לאחר מותו, הוריש הורדוס את העיר בצוואתו לאחותו שלמית.
"ושלמית קיבלה את כל אשר כתב לה המלך בצואתו וגם הוקמה לשליטה בערים יבנה ואשדוד (אזוטוס) ופצאליס" (תולדות מלחמת היהודים ב' ו' ג').
ממנה עברה העיר לשליטת ליויה, אשת הקיסר אוגוסטוס ואחר כך חזרה לידי בית הורדוס והיה בשליטת אגריפס הראשון ואגריפס השני עד חורבן בית שני.
בחפירה שנערכה במקום ע"י קמ"ט ארכיאולוגיה נמצאו ממצאים מהתקופה ההרודיאנית ושרידים מיישוב שהיה כאן בתקופה הביזנטית וחרב בזמן הכיבוש הערבי.
 שרידי אמת המים שהזרימה את מי המעיינות ליישוב נראים לאורך הגדה הדרומית של הנחל. לצדה נראים שרידים של טחנת קמח עתיקה. בדרכם לפצאליס נאגרו המים בבריכה שבבסיסה נמצאו אבני בנייה מהתקופה ההרודיאנית. הבריכה שימשה את התושבים גם בתקופות מאוחרות יותר. כיום היא ניזונה מצינור מתכת וממנה מקבלים תושבי אל-פצאל מים להשקיית הגידולים החקלאיים.
בסמוך למעיינות ניתן לראות משטחים של צמחי נענע ומנטה.

הדרך מעינות פצאל לעין מבוע (עין פוואר)
בדרכנות ממעיינות פצאל לעין מבוע נפנה בכביש 505 מערבה (שמאלה) כדי להעפיל בציר המכונה "חוצה שומרון" אל כביש אלון. נחלוף על פני היישוב מעלה אפרים ונצפה צפונה אל פסגת הסרטבא.
פסגת קרן הסרטבא היא הורסט המתנשא מעל פני האזור כולו בגובה 377 מ' מעל פני הים ו-600 מ' מעל הבקעה.
 בפסגתו של ההר שצורתה חרוט מושלם, מצויים שרדי מבצר מהתקופה החשמונאית. זהו מבצר אלכסנדריון שנבנה במאה השנייה לפנה"ס ע"י המלך אלכסנדר ינאי. לאחר מותו בשנת 76 לפנה"ס עבר המקום לשליטתה של אשתו שלומציון. קיימת סברה שאלכסנדר ינאי אף נקבר במקום.
עפ"י יוסף בן מתתיהו, שלומציון וויתרה על המבצר לטובת בניה ושמרה לעצמה שלוש מצודות אחרות. בשנת 63 לפנה"ס התבצר אריסטובלוס השני במקום מפני אחיו הורקנוס השני והמבצר נהרס ע"י פומפיוס שתמך בהורקנוס. שש שנים מאוחר יותר, אלכסנדרוס השני, בנו של אריסטובלוס, משקם את המבצר, אך הוא מובס ע"י גביניוס הרומי וגופתו נקברת במקום. המבצר נהרס בשנית ושוקם שוב בשנת 38 לפניה"ס ע"י פרורא, אחיו של הורדוס.
הורדוס גם השתמש במבצר כבית כלא לאשתו מרים בשנת 30 לפניה"ס. את בניה של מרים רצח וקבר כאן. כעבור 15 שנים השתמש הורדוס במקום כדי לארח את המשנה לקיסר, מרקוס אגריפא. ככל הנראה ישב כאן חיל מצב רומאי עד ימי המרד הגדול ברומאים אך אין על כך עדויות ברורות ואין כל מיגע על המקום בתקופות מאוחרות יותר.

במשנה נזכר ההר כתחנההשנייה בסדרת המקומות שבהן הודלקו המשואות לבשר לגולת בבל על ראשי חדשים ומועדים.
"ומאין היו משיאין משואות מהר המשחה לסרטבא ומסרטבא לגרופינא ומגרופינא לחוורן ומחוורן לבית בלתין ומבית בלתין לא זזו משם אלא מוליך ומביא ומעלה ומוריד עד שהיה רואה כל הגולה לפניו כמדורת האש" (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה כב' ב').

בהמשך, נוכל לראות משמאלנו את אנדרטת המערה והחורשה שלצדה. האתר המצוי סמוך לכוכי מערות הוקם לזכרם של רס"ן חנן סמסון, רס"ן יוסף קפלן וסמ"ר בועז ששון שנפלו כאן במהלך מרדף אחרי מחבלים בשנת 1969. כאשר כוח הצנחנים בפיקודם הגיע למערות הוא ראה בפתח אחת מהן אם שמניקה את בנה. לשאלתם אם יש אנשים במערה היא השיבה בשלילה, אך בעמדם מול הפתח נפתחה עליהם אש והם נהרגו. הכוחות שהגיעו אחר כך הרגו שבעה מחבלים שהסתתרו במערה ושבו אחד מהם.
בצומת מעלה אפרים שבראש המעלה נפגש כביש 505 עם כביש 458. כאן  פונה ציר הנסיעה שלנו דרומה. נחלוף על פני צומת נוסף שממנו ממשיך כביש 505 לעבר צומת תפוח ולאריאל ונמשיך בכיוון דרומה בדרך אלון היא דרך ארץ המרדפים.
דרך אלון שהייתה בראשיתה דרך עפר נסללה במסגרת תוכנית שהגה יגאל אלון, שהיה שר בכמה ממשלות ישראל. עפ"י התוכנית, אמורה הייתה הדרך להיות קו גבול בין האזור הפלסטיני המאוכלס בצפיפות בגב ההר לבין אזור בקעת הירדן שהיה ריק מישובים. התוכנית כללה מסדרון שנועד לחבר את האזור הפלסטיני עם ממלכת ירדן באזור יריחו וגשר אלנבי. את ההחלטה לגבי הזהות המדינית של התושבים הערבים באזור, אם לחזור לחסות הממלכה האשמית, או להקים ישות עצמאית, הותירה תוכנית אלון להחלטת התושבים. התוכנית כללה גם הקמת רצף של ישובים יהודיים בבקעת הירדן. חלק זה בתוכנית התבצע על פי המדיניות, אך החלקים האחרים שלה לא בוצעו.

בעוברנו את צומת מעלה אפרים נראה כעבור זמן קצר משמאלנו את מצפה אלון המשקיף אל נופי בקעת הירדן. בהמשך נעבור על פני הכפר הערבי דומא, נחצה את ואדי עוג'ה ונצפה אל שרידי חורבת מרג'מה שבה התגלו ממצאים מתקופת הברונזה, מתקופת הברזל, מהתקופה הרומית ומהתקופה הביזנטית. בעין סמייה הסמוך נמצא גביע כסף עם דמות שחותכת מפלצת לשניים, סצנה המוכרת ממיתוסים שהיו קיימים במסופוטמיה בהקשר לאל מורדך. נמשיך בכביש 458 שלצדו יראו מספר התנחלויות יהודיות חדשות בהן כוכב השחר, רימונים, מעלה מכמש, ואלון השוכן בקרבת נחל פרת ועין מבוע (עין פוואר).
 
עין מבוע (עין פוואר)
 עין מבוע הוא הגדול בסדרת מעיינות המצויים לאורכו של נחל פרת (ואדי קלט). זהו מעין פועם המצוי בשמורת טבע שבמרכזה בריכה מבטון ומקומות לצל ומנוחה. מהמעין יוצאת אמת מים, שריד למערכתשהובילה מכאן מים למנזר סנט ג'ורג' ולעיר יריחו. האמה הולכת בתוואי שבו הייתה בעבר אמת מים עתיקה שהובילה למבצר קיפרוס שבנה הורדוס מעל יריחו.

במבט אל הבריכה ניתן לראות את עליית מפלס המים וירידתם חזרה למפלס נמוך יותר כתוצאה מהתדירות המשתנה של פעימות זרימת המים. המים יורדים בסדקים הקרסטיים שבתוך סלע הגיר וממלאים את אחד החללים עד אשר הם מגיעים לסדק שנמצא גבוה יותר באותו חלל. בהגיעם לסדק הם מתחילים לזרום מבעדו החוצה כשהסדק משמש להם כסיפון הפועל עפ"י חוק הכלים השלובים. הזרימה הזאת ממלאת את בריכת הבטון החיצונית, אך כאשר פני המים בחלל הפנימי יורדים והזרימה נפסקת, גובה המים בבריכה החיצונית יורד אף הוא וחוזר חלילה.
בסמוך למעין מצויים שרידים של כנסייה שנבנתה כאן בתקופה הביזנטית.
לאחרונה עבר המקום תהליך של פיתוח והוא נמצא בפיקוחה של רשות הטבע והגנים.

ניתן לראות סרט על עין מבוע שצילם קובי הלפגוט בכתובת:
http://www.youtube.com/watch?v=KjwWfJEhL7Y&feature=player_embedded#!

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>