שמורת עין גדי

 

מסלול סיור בשמורת עין גדי וסביבתה, כולל תצפית ממצפור בית הספר שדה, בשרידי בית הכנסת הקדום, בתל עין גדי (חורבת גרן), הליכה בנחל דוד, תצפית אל אזור הבולענים וביקור בגן הבוטני בקיבוץ עין גדי. מסלול המשלב אתרים היסטוריים, מצפורים ושבילי טבע ונוף. טיול נעים

הדרך ממצוקי דרגות לעין גדי
מצוק העתקים מתנשא במלוא הדרו לאורך כביש 90 גם בקטע זה שבין מסעף מצוקי דרגות ועד עין גדי. העלייה מערבה מהמסעף מובילה לכפר הנופש מצוקי דרגות, מקום בו הייתה בעבר היאחזות הנח"ל מצפה שלם. מכאן ניתן גם להגיע לשתי תצפיות נוף מרהיבות.
הכביש חוצה את מוצאו של נחל דרגה לים המלח (בטעות נקרא נחל דרגות). הנחל שמתמשך לאורך כ-43 ק"מ הוא הארוך בנחלי מדבר יהודה ואגן הניקוז שלו מתפרס על פני כ-230 ק"מ. עומקו מגיע במקומות מסוימים לכ-500 מ' והוא מהווה נתיב מועדף לחובבי טיולי אתגר.

נחל דרגות מתחיל להתחתר באזור שלמרגלות ההרודיון ונקרא בסעיפו העליון נחל תקוע. בחלק המרכזי שלו הוא ידוע כנחל משש-מורבעת. באזור זה התגלו מערות מסתור מתקופת מרד בר כוכבא וממצאים מתקופות קדומות יותר. בחלקו התחתון מקבל הנחל את השם ואדי דרג'ה.
בהמשך מתגלים בצדו המערבי של הכביש בתיו של קיבוץ מצפה שלם.הקיבוץ שהוקם בשנת 1971 כהיאחזות נח"ל נקרא על שמו של חוקר מדבר יהודה, ד"ר נתן שלם. בשנת 1980 הוא עבר למקומו הנוכחי וכיום מצוי בו מפעל "אהבה" למוצרי קוסמטיקה ובריאות שמקורם בים המלח. מעברו המזרחי של הכביש נראה שטח חרוץ בבולענים, ובהמשך, כ-400 מ' דרומית למצפה שלם, ניתן לראות את חוף אתר הנופש מינראל.

ים המלח נפרס כאן לכל מלוא העין מושך אליו תשומת לב ועניין. במקורות קדומים הוא ידוע בשמות כגון ים הערבה, ימה של סדום, ים הכופר (בשל גושי האספלט שעולים וצפים על פני המים), הים הקדמוני (בתרגום ה-70), ים המוות, הימה המתה (בתקופה הערבית), ימת צוהר, הימה ההפוכה (בהקשר למהפכת סדום ועמורה), הימה המסריחה (בשל מעיינות הגופרית שלצדו), ימה של לוט ועוד.
יוסף בן מתתיהו מזכיר בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים" את ים המלח:
"ונאה לדבר גם על תכונת ים המלח, הוא אשר אמרתי, כי מימיו הם מרים ואין בו נפש חיה, ומימיו הקלים נושאים על־פניהם את כל הדברים הכבדים ביותר המשלבים אליהם, וקשה מאד לאדם לטבול במי הים הזה, גם אם ינסה לעשות זאת בכל מאמצי כחו. כאשר הגיע אספסינוס אל שפת הים, אמר לחקור את תכונותיו, וצוה לקחת אנשים, אשר לא ידעו

לשחות, ולכפות את ידיהם על אחוריהם ולהשליכם אל תוך המצולה, אך כלם צפו על־פני המים, כאלו צנפה אותם רוח למעלה. ונפלאות הן חליפות צבע המים, כי שלש פעמים ביום הים משנה את מראה פניו לנגה קרני השמש ומופיע בעתרת צבעים שונים. במקומות רבים הוא מקיא מקרבו גושי מלח (חמר, כפר) שחורים והם נשאים על־פני המים ודומים במראם ובגדלם לשורים כרותי ראש. עושי־המלאכה על־פני הים נגשים אל הגושים האלה ואוספים את הרגבים המדבקים אל תוך ספינותיהם. וכאשר הם ממלאים את הסירות, לא נקל להם להוציא מהן את הרגבים, כי הסירה נדבקת אל הכפר הנטפל אליה, ורק דמי־נדה או מי־רגלים עוצרים להפריד בין הדבקים האלה והכפר הזה הוא טוב למלא בו את סדקי האניות וגם מעלה ארוכה לגוף, ועל־כן מערבים אותו בסמי־רפואה רבים. וארך היאור הזה חמש מאות ושמונים ריס, כי הוא משתרע עד ציער אשר בערב למטה, ורחבו מאה וחמשים דים.

וסמוכה לים־המלח היא ארץ סדום, אשר היתד לפנים מברכה במגד אדמתה ובכל טוב עריה ועתה היא כלה ארץ שרפה; על־כן יאמר, כי ברקים להטו את הארץ הזאת בחטאות יושביה, ועוד עתה נשארו עקבות (רשמי) אש האלהים, ויש לראות שם צללי חמש ערים. וגם האפר הולך ומתחדש בפרי המקום ההוא, אשר צבע קלפתו דומה לצבע פרי עץ־מאכל, אולם בהתלשו בכף הוא כלה כעשן וכאבק. המראה הזה מוסיף אמון לשיחות מני קדם (המיתוסים) על־דבר ארץ סדום". (ספר ד' פרק שמיני).

 גיאוגרפים, היסטוריונים ופילוסופים נוספים מזכירים את ים המלח ותכונותיו בכתביהם. כך פוסידוניוס מאמפיאה שמציין, כי מימיו של ים המלח כבדים וכל הנכנס עד הטבור צף מיד למעלה. כך טרוגוס פומפיוס שהיה הראשון לקבוע את הכינוי "ים המוות", ואחרים.

בתנ"ך מופיעים מספר אזכורים של ים המלח. בספר בראשית י"ד  3, מופיע ים המלח בהקשר לקואליציה מלחמתית שנאספת כנגד נגד מלכי סדום ועמורה ואחרים:
א וַיְהִי, בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ-שִׁנְעָר, אַרְיוֹךְ, מֶלֶךְ אֶלָּסָר; כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם, וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם.  ב עָשׂוּ מִלְחָמָה, אֶת-בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם, וְאֶת-בִּרְשַׁע, מֶלֶךְ עֲמֹרָה; שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה, וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבֹיִים, וּמֶלֶךְ בֶּלַע, הִיא-צֹעַר.  ג כָּל-אֵלֶּה, חָבְרוּ, אֶל-עֵמֶק, הַשִּׂדִּים:  הוּא, יָם הַמֶּלַח.

 בספר דברים ג' 17 יש אזכור של ים המלח בהקשר לחלוקת הארץ לשבטים:
וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן-הַגִּלְעָד, וְעַד-נַחַל אַרְנֹן, תּוֹךְ הַנַּחַל, וּגְבֻל–וְעַד יַבֹּק הַנַּחַל, גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן.  יז וְהָעֲרָבָה, וְהַיַּרְדֵּן וּגְבֻל–מִכִּנֶּרֶת, וְעַד יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח, תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה, מִזְרָחָה. 
וביחזקאל מ"ז 18 נזכרת הימה בשם "הים הקדמוני": וּפְאַת קָדִים מִבֵּין חַוְרָן וּמִבֵּין-דַּמֶּשֶׂק וּמִבֵּין הַגִּלְעָד וּמִבֵּין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הַיַּרְדֵּן–מִגְּבוּל עַל-הַיָּם הַקַּדְמוֹנִי, תָּמֹדּוּ; וְאֵת, פְּאַת קָדִימָה. 

העיסוק בשאלת מקורות שמו ותכונותיו של ים המלח, מעלה שאלות נוספות בהקשר של אירועים היסטוריים שהתרחשו לחופיו, בהם סיפור סדום ועמורה. הניסיון לזהות את מקומם של שני אתרים אלה הוליד מספר גרסאות שאחת מהן מצביעה על חורבת גמורה בדרום ים המלח, כעיר שחרבה בשל חטאיה, והאחרת קובעת כי מקומה היה ליד יריחו. לגרסאות השונות אין סימוכין מן המחקר.

 תצפית מצפור בית ספר שדה עין גדי
מצפור עין גדי בבית הספר שדה, משמש נקודת תצפית על מרחבי נאת עין גדי. במבט היקפי מצפון לדרום ניתן לראות מכאן את הר ישי, נחל דוד, הר מצפה עין גדי, נחל ערוגות, קיבוץ עין גדי והר צרויה.
עין גדי הוא נווה מדבר שידע תקופות היסטוריות שונות החל מהפרהיסטוריה ולאורך התקופות המאוחרות יותר. באזור התגלה מקדש מהתקופה הכלקוליתית וממצאים שונים המעידים על התיישבות רצופה של יהודים החל מהמאה ה-7 לפנה"ס ועד המאה ה-6 לספירה. האזור מספק נקודת מבט מעניינת עלמערכתהיחסים המתקיימת בין האדם לסביבה בנווה המדבר.מערכתכזאת יכולה לגרום מצד אחד לדחיקת הטבע בגלל לחצי האדם ומאידך להתרחב, להתפשט ולהפוך לאזור מפותח ופורה כתוצאה מפועלם של בני האדם.
 בעין גדי מקבלת מערכת יחסים זו, שבין אדם לסביבה, משמעות מיוחדת בשל צפיפותם של ערכי סביבה על פני יחידת שטח קטנה יחסית. ניתן למצוא כיום בשמורה מגוון רב של מיני בעלי חיים, זוחלים וחרקים, כולל בין השאר נמרים (שחיו כאן עד לא מכבר ולא ברור מה מצבם כיום), יעלים, שפני סלע, צבועים, שועלים, מכרסמים, נחשים, בהם צפעון שחור שהוא אנדמי לאזור, חרדון המדבר וחרדון סיני.

מבין שפע העופות בולט במיוחד הטריסטרמית בציוצו הצפצפני המיוחד ובצבע הכתום של אברת הכנף התחתונה. ניתן לראות כאן גם שחור זנב, סלעיות עורבי קאק ועוד.
ברשימת הצומח באזור ניתן לכלול את המורינגה הרתמית, השיזף, השיטה למיניה וצמחיית נחלים המלווה את מקורות המים והזרימה בנחלים.

 עין גדי זכתה למספר אזכורים בתנ"ך. דוד הסתתר כאן מפני שאול (שמואל א' כ"ג 29, כ"ד 24). יחזקאל מזכיר את המקום באחת מנבואותיו (יחזקאל מ"ז 10). בשיר השירים א' 14 נאמר: "אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי, בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי", פסוק המלמד על הימצאותו של צמח המספק משחת צבע לשיער (חינה).

 בתקופת מלכי יהודה הייתה עין גדי מקום משגשג. אך רצף הפיתוח נקטע עם חורבן בית ראשון ויציאתם של תושבי המקום לגלות בבל. בימי שיבת ציון עין גדי משתקמת והיא נזכרת כישוב בפחוות יהודה תחת השלטון הפרסי.

מעדויות שונות עולה כי עין גדי לא חרבה בימי המרד הגדול ברומאים וחורבן בית שני. ההיסטוריון פליניוס הזקן (23 – 79 לספירה) מציין, כי בשל תרומתה הכלכלית החשובה עשו הרומאים כל שניתן כדי להמשיך בה את תהליך ייצור הבשמים. זאת, על אף שתושבי המקום ניסו להרוס את מפעלם כדי מנוע את השתלטות הרומאים על היישוב ומקורותיו הכלכליים.

חורבנה של עין גדי התרחש בימי מרד בר כוכבא (132-136 לספירה). המקום נותר בשממונו עד סוף המאה ה-2 לספירה ותושביו חזרו אליו רק בימי שלטונו של הקיסר ספטימיוס סוורוס. השבים לעין גדי עשו שימוש באבנים שנותרו מן החורבן כדי לבנות את בתיהם החדשים. משום כך לא נותרו במקום גלי אבנים המעידים על שרידים קדומים יותר של היישוב.
עין גדי המשיכה להתקיים בתקופת המשנה והתלמוד וחרבה ככל הנראה באמצע המאה השישית לספירה.

 חידוש היישוב בעת החדשה היה בשנת 1953 כאשר מדינת ישראל הקימה במקום היאחזות נח"ל. היישוב שנבנה במקום שבו מצוי כיום בית הספר שדה, אוזרח בשנת 1956 ועלה על הקרקע במקומו החדש בשנת 1959.
הקיבוץ מתפרנס כיום מתיירות, מפעל למילוי מים ומחקלאות המושתת בעיקר על ענף התמרים. ענף זה נפגע קשות לאחרונה כתוצאה מבעיית הבולענים.

 בית הספר שדה שבו ממוקמת התצפית, הוקם בשנת 1960 ע"י יוסי פלדמן בשיתוף החברה להגנת הטבע. היה זה בית הספר שדה הראשון בארץ ובעקבותיו הוקמו אחרים בכל רחבי ישראל. בית הספר נבנה במקומה של היאחזות הנחל עין גדי וניתן לראות בו כיום תצוגות שונות, בהם צילומי ממצאים היסטוריים מתקופת בר כוכבא. וכן, תצוגה זואולוגית הכוללת בעלי חיים, ציפורים וזוחלים.

תל עין גדי (חורבת גורן)
עין גדי הקדומה מזוהה באתר תל גורן. זהו תל קטן המצוי כיום בין ערוצו של נחל דוד וערוץ נחל ערוגות. בתל התגלו ממצאים מתקופות שונות, החל מימי שלטונם של מלכי יהודה בארץ ישראל ובמשך כ-1,000 שנים נוספות ברציפות. בתקופה זו נעשה כבר היה ניצול של מי המעיינות לצרכים חקלאיים ובסביבת התל ניתן לראות שרידים רבים של מדרגות חקלאיות (טרסות). ניתן להניח כי תושבי המקום גידלו כבר אז את עצי תמרים, שפירותיהם שימשו למאכל, ומחלקי העץ האחרים עשו שימושים שונים לבית.

במרחק לא רב, במעלה הדרך, מצויים שרידים של מבנה הידוע בשם: מצד ערוגות. המבנה חולש על הנחל ולצדו התגלו בחפירות בריכה מטויחת וחצר עם סימנישריפה. המבנה היה מצויד באבן גולל שנועדה לחסום את פתחו מבפנים. על פי הממצאים הללו, פרופ' יזהר הירשפלד שיער, כי היה זה מבנה ליצור בושם האפרסמון, אך היו שסברו כי הוא נועד להגנה על הדרך ועל מקורות המים.

המים מצויים כאן בשפע על פני השכבה האטימה שמתחת למצוק. זהו האקוויפר שממנו פורצים המעיינות המזינים את הנחלים ומהם קיבלו התושבים את מימיהם באמצעות מערכות הובלה שהוקמו כאן.
נביעת המעיינות שולמית ועין גדי וזרימת נחל דוד ונחל ערוגות משמשת גם כיום כמקור מים לאנשי עין גדי ולענפי החקלאות שלהקיבוץ. הדבר נעשה במסגרת אמנה לחלוקת מים מוסדרת ליישוב, לשמורה ולבית ספר שדה. מתוך ספיקה של כ-3,5 מילון קוב מים בשנה, מקבל הקיבוץ לשימושיו כמיליון קוב מים בשנה. מתוך הכמות הזאת הוקצו כ-800 אלף קוב לחקלאות, כ-80 אלף קוב לצריכה ביתית ו-120 אלף קוב למפעל המים.
בתצפית מכאן אל קירות החוואר הבהירים בדרומה של פתחת נחל ערוגות, ממש מתחת לגדרותיו של קיבוץ עין גדי, ניתן לראות מערה ששימשה ככל הנראה לקבורה. הארכאולוג  גדעון הדס, איש הקיבוץ, גילה במקום בשנת 1984 כ-40 ארונות קבורה עשויים עץ דק ושרידים של כ-260 שלדים שעל חלקם נראו סימני אלימות קיצונית, כולל עריפת ראשים. הדס תיארך את השלדים לתקופה שבין המאה הראשונה לפנה"ס למאה הראשונה לספירה ושלח מספר גולגולות מתוך אלה שמצא לבדיקה אנתרופולוגית. הממצאים עדו דרך ארוכה והגיעו גם לידיו של פרופ' ישראל הרשקוביץ, שעסק באותם ימים בנושא: "דפוסי אלימות בגולגולות של אוכלוסיות קדומות בארץ ישראל". הרשקוביץ התרשם כי מדובר באירוע דרמטי שהתחולל במקום ובהמשך להתעניינותו בממצאים הקשים הוא החליט להסתמך על עדותו של יוסף בן מתתיהו בהקשר לפרשה אלימה שהתרחשה בעין גדי בשנת 68 לספירה, בימי המרד הגדול נגד הרומאים: "…ולמועד חג המצות אשר אותו עושים היהודים לזכר גאלתם בעת צאתם מעבדות מצרים  ושובם אל ארץ אבותיהם, יצאו הסיקריים בלילה בהתחבאם מעיני רואים לבל יהיו להם  לשטן, ופשטו על עיר מצער אחת ושמה עין־גדי. וטרם הספיקו אנשי־החיל אשר בעיר לקחת את נשקם ולהאסף מהרו הסיקריים להפיצם ולגרשם מתוך העיר והמיתו את החלשים אשר לא היה להם כח לברוח, את הנשים והילדים, שבע מאות נפש ומעלה. ואחרי זאת הוציאו את כל שלל הבתים וגזלו את כל פרי הבכורים ונשאו אתם אל מצדה…"

 על פי תיאורו של יוסף, את הפשיטה של הסיקריים הוביל אלעזר בן יאיר, מפקד מצדה. הסיקריים היוו קבוצה דתית קטנה וקיצונית שגורשה מירושלים לאחר סדרה של מעשי אלימות. הם שנאו את השלטון הרומי ופגעו באמצעות מעשי טרור אישי במשתפי פעולה עם הרומאים ובעשירי העיר. הם הטילו חיתתם על התושבים והותירו מעשי הרס רבים. במנוסתם מירושלים עברו למצדה ויצאו משם למעשי הרג וביזה בקהילות יהודיות שחיו בסביבתם.
הממצאים בעין גדי עוררו ויכוח גדול אודות החומרה במעשיהם של קיצוניים דתיים, אשר לוו בהשלכות לתקופתנו. גדעון הדס, שגילויו העלה את הויכוח על פני השטח, סבור שהמערה הנראית על הדופן הדרומי של נחל ערוגות, היא אחת המערות שבה נקברו הרוגי הטבח הגדול בעין גדי.

בית הכנסת הקדום עין גדי
בית הכנסת הקדום בעין גדי נחשף באקראי בשנת 1985 בעת שהשטח נחרש לצרכים חקלאיים שלהקיבוץ. הגילוי חשף מבנה המתוארך למאה ה-3 לספירה והיה קיים במשך כ-400 שנה עד המאה ה-6 לספירה. במהלך אותן שנים התקיים בעין גדי יישוב של יהודים שחזרו למקום לאחר חורבן המקום במרד בר כוכבא.
השרידים מכוסים ביריעות אוהל לבנות, מחודדות, שנועדו להגן על הממצאים מגשם ומחשיפה לשמש. מהשרידים שהתגלו ניתן ללמוד על מבנה מפואר הפונה צפונה לכיוון ירושלים ורצפתו מכוסה כולה ציורי פסיפס. רצפת אולם התפילה כוללת עיטורים גיאומטרים ססגוניים ותמונות של בעל כנף. מתחתיה התגלתה רצפה קדומה יותר ועליה ציור צלב קרס ששימש באותה תקופה כעיטור גם בבתי כנסת ובאתרי קדושה אחרים בארץ ישראל ובארצות המזרח. 
לאורך הקיר הדרומי של בית הכנסת הוקמו ספסלי אבן ובצדו הצפוני נבנתה מעין במה.

בהרחבה שנעשתה לבית הכנסת מצד מערב, נמצאו מספר פסיפסים ועליהם כתובות. כתובת אחת מגוללת את רשימת הדורות מאדם ועד יפת ומתחתיה מצויה כתובות רשימת המזלות בעברית. על גבי פסיפס נוסף מופיעה רשימת החודשים העבריים מניסן ועד אדר. בתחתית רשימה זאת מופיע הכיתוב: "חנניה משיאל ועזריה – שלום על ישראל", שמות הנחשבים כאבות המסתורין בתפיסה הפרו קבלית.
בהמשך מופיעה כתובת המוקדשת לתורמים ולאחריה כתובת המתייחסת לכללי התנהגות הנדרשים מאנשי הקהילה. מדובר בה על איסור לשון הרע באזני גויים ואיסור גילוי סודו של המקום לזרים. ככל הנראה, נועדה כתובת זו להדגיש את החומרה שבמסירת סוד ייצורו של בושם האפרסמון שהיה ידוע רק לתושבי עין גדי.
במהלך החפירות התגלה במקום אוצר שכלל כ-6,000 מטבעות מהמאה החמישית והשישית. בית הכנסת חרב בשרפה גדולה שהתחוללה במקום במאה ה-6 לספירה.

נחל דוד
נחל דוד הוא אחד משני הנחלים הזורמים בשמורת עין גדי. מדרום לו מצוי נחל ערוגות ושניהם יוצרים את הפתחה הגדולה שבין המצוק לים המלח. לאורכו של הנחל הוסדר מסלול הליכה מעגלי המאפשר למטיילים בכל גיל ליהנות מזרימת המים, הצמחייה ובעלי החיים המצויים כאן בשפע.
החלק התחתון של המסלול מותאם לכל המשפחה והוא עובר בין מפלים, ברכות מים וצמחיית נחלים. בשיאו מגיעים המטיילים למפל הגדול, הוא מפל דוד.
מסלול אחר מאפשר למטיבי לכת להמשיך בשביל העוקף את המפל וממשיך במעלה המצוק עד מעיין שולמית, מעיין דודים ומעיין עין גדי. המסלול עובר ליד מקדש כלקוליתי, בריכות אגירה עתיקות ושרידי טחנת קמח.
מטיבי לכת יכולים לטייל גם במסלול שיוצא מבית הספר שדה וממשיך על גבי המצוק לאורך הגדה הצפונית של נחל דוד. בהמשך הוא יורד לקניון היבש של הנחל וחוצה לגדה הדרומית. כאן הוא ממשיך למעין עין גדי ומסתיים בירידה לחלק התחתון של הנחל.
קיימים גם מספר מסלולים העולים לרמת המדבר, אך אלה מסלולים קשים במיוחד.
במשך כל זמן הטיול במסלולים השונים ניתן לראות קבוצות גדולות של שפני סלע ועדרי יעלים.

שפן הסלעים הוא ייצור קטן יחסית בעל פרווה חומה במשקל שאינו עולה על 5 ק"ג. הוא חי בקבוצות של עשרות פרטים ומסתתר בנקיקי סלע. הקבוצה בנויה במבנה מטריאכלי והיא כוללת אמהות המגדלות את הצאצאים ב"גני גורים", אוספי מזון וזכרים שתפקידם בין השאר לאבטח את הקבוצה תוך שליטה ממקומות גבוהים.
עונת הרבייה מתרחשת בחודשים מרץ ואפריל ואז ניתן לשמוע את קולות החיזור של הזכרים. הריון הנקבות נמשך בין 6 ל-7 חודשים ובסופו הן ממליטו כ-4-5 גורים. פעילות שפני הסלע נעשית באור יום. הם ניזונים בעיקר מאכילת צמחים וקליפות גזעים וניתן לראות אותם מטפסים על צמרות העצים הגדלים בשמורה.
שפן הסלעים מוזכר בספר משלי ל' פסוק 26:"…שְׁפַנִּים עַם לֹא-עָצוּם וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם…"  ובמקום אחר הוא מוזכר בכפיפה עם יעלים: הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶּה לַשְׁפַנִּים: (תהלים, ק"ד 18).
היעלים חיים על מצוקי הסלעים ובמדרונות הנחל בעדרים. הזכר גדול מהנקבה ויכול להגיע לאורך של 120 ס"מ ולמשקל של עד 40 ק"מ. ראשו מעוטר בקרניים גדולות כפופות לאחור. לנקבה קרניים קצרות ודקות. הם הם בעלי כושר טיפוס ורגליהם מותאמות להליכה על זיזי סלעים ובמדרונות תלולים למדי. יכולתם להגיע למקומות שבהם אין יכולת לרגל אדם לדרוך, מאפשרת להם אורחות חיים סמויות מעין. משום כך, אין הרבה מידע על תהליך הרבייה שלהם.

ההולכים בנחל דוד יכולים לראות מפעם לפעם קבוצות של עורבי קאק ולהקות של טריסטראמית, ציפור אנדמית לאזור ים המלח, היא קרויה על שמו של הכומר האנגלי הנרי בייקר טריסטרם שחקר מספר פעמים את עולם החי של ארץ ישראל בין השנים 1858 עד 1897.

תצפית לאזור הבולענים ממזרח לכביש 90
נסיגתו המשמעותית של מפלס ים המלח החל משנות ה-70 של המאה הקודמת, הביאה לשינויים דרמטיים בחופי הימה. מאז סגירת סכר דגניה במוצא הירדן מהכנרת, תפיסת מי הירמוק ע"י הסורים והירדנים ושאיבת מים מהכנרת כדי לספק לירדנים מכסה קבועה כפי שנקבע בהסכם השלום בשנת 1994, כמו גם הירידה בכמות המשקעים וקצב האידוי הגבוה, הלך מפלס המים והתרחק בשיעור חד בהשוואה לקו החוף של שנות ה-70.

כתוצאה מכך, החלו להופיע תופעות משמעותיות שלא היו מוכרות באזור עד ירידת המפלס. בין השאר נחשפו מקבצים של חלוקי אבן מכוסים בשכבות של קרומים מינרלים שנראים כקליפות בצל. זוהי תופעה שנקראת "למינה", אשר נוצרת מארגוניט (מינרל עשוי חומצה פחמתית) על גבי חלוקים שנמצאים מתחת לפני המים. נסיגת הים חשפה את החלוקים המצופים וניתן לראות מקבצים כאלה לאורך כל רצועת החוף שנחשפה. תופעה נוספת היא הגידול במספר הברכות הקטנות שמלאות במים מלוחים, חלקן בצבע אדום-חלודה, כתוצאה ממיקרואוגניזמים בעלי ערכיות גדולה של ברזל ולהתחמצנות של מרכיבים אלה במים. הברכות הללו מחזקות עדויות מן העבר שלפיהן אנשי חברון והסביבה היו יורדים לאסוף מלח לשימושם מתוך הלגונות של קו החוף וזאת הסיבה שבעבר הו היו ידועות בפי תושבי הסביבה בשם "בירכת אל חליל".
עם זאת, התופעה המשמעותית ביותר שנוצרה באזור, הם הבורות שנפערו על פני כל השטח מאז נסיגת מי המלח. הבורות הללו, שמוכרים כיום כ"בולענים", הופיעו לראשונה באזור שפך זוהר והביאו אז את החוקרים למחשבה שמדובר בהשפעת הסחף מפתחת הנחל. בבדיקות מדוקדקות שנעשו מאוחר יותר ע"י קידוחים לעומק וחפירות בקרקע, התברר, שהתופעה קשורה להמסת משקעי המלח שנותרו באדמה.
בתקופה שבה כיסה הים את השטח, חדרו מי מלח לשכבות הקרקע שמתחתיו ויצרו משקעים ברמת מליחות גבוהה. מלחים אלה לא יכולים היו להתמוסס במים הרוויים של הימה עד אשר נסוגו המים. לאחר הנסיגה חדרו לשכבות המלוחות מים מתוקים שהצטברו כתוצאה מזרימת הנחלים והמעיינות באזור. המים שמליחותם נמוכה בהרבה ממליחות הימה, הביאו בהדרגה להמסת משקעי המלח. ההתמוססות הביאה לגרעון בתת הקרקע וככל שהייתה המסה גדולה יותר של משקעי המלח, כך החלו להראות קריסות קרקע בהיקפים גדולים יותר.

כיום ניתן לראות שקיעות של קרקע בהיקפים גדולים לאורך רצועה שתחומה בין כביש 90 לקו החוף בקטע שבין ראש זוהר לקליה. כתוצאה מכך, נאלצו הרשויות לפנות אתרי תיירות ומתקני צבא שהיו בשטח ועמדו בסכנת קריסה לתוך הבולענים. נוצר גם צורך לחזק את כביש 90 במקומות מסוימים מחשש לשקיעתו. בנוסף, התברר, כי הבולענים של עין גדי הופיעו בשכבה גיאולוגית מוגדרת ולכן ניתן לחזות התפתחות של בולענים נוספים ואת כיוון התפשטותם. חיזוי זה משפיע באופן משמעותי על החקלאות של קיבוץ עין גדי. לאחרונה החלו להתגלות בולענים גם בשטחי העיבוד ובמטעים. כתוצאה מכך הוחלט לחסל את מטע התמרים שהיה בקרבת כביש 90. בשלב זה קשהעדיין לחזות במדויק את המקום שבו ייפערו החללים, אולם הדבר מחייב התייחסות לאפשרות של הופעת בורות גם במקומות שעדיין אין בהם סימנים לקריסת הקרקע.

 הגן הבוטני בעין גדי
הגן הבוטני של עין גדי הוקם בתהליך שנמשך לאורך שנים רבות. חבריהקיבוץשביקשו לפתח את נוי בגינותיהם כדי לשנות מהמראה המדברי של הסביבה, החלו להביא למקום באופן פרטני מינים שונים של צמחים שניתן לגדל אותם בתנאי האקלים והקרקע של המקום. במרוצת השנים נאספו בגן כ-900 מינים שונים של צמחים והוחלט להפוך את האתר לגן בוטני, שניתן לסייר בשביליו, לבצע בו מחקרים ולהגדיר מינים נדירים ולכן הוא בעל חשיבות רבה מבחינה מדעית ואקולוגית. כיום מהווה הגן שלוחה של הגנים הבוטניים בירושלים.
ברשימת הצמחים הנדירים ניתן למצוא את עצי הבאובאב שהובאו למקום בשנת 1961 והתפתחו מאז לתלפיות, את עץ הכותנה ה"בומבקס ההודי", את האצבוע שמפיץ ריח דוחה וסדרה של צמחי בושם ותבלין שמתקשרים להיסטוריה הרחוקה של תעשיית הבשמים בעין גדי.
ברשימה זאת מצויים בין השאר הלבונה, עץ המור האתיופי ומור הגלעד
 (COMMIPHORA GILADENSIS), שמז
והה כיום ע"י מספר חוקרים כצמח האפרסמון שממנו ייצרה התעשייה בעין גדי הקדומה את הבושם המפורסם והיקר.

שיטת גידולו של האפרסמון הייתה סודית וידועה רק לקהילה שחיה במקום. אנשיה הושבעו לשמור על סודיות ועדויות רבות בהקשר לכך מופיעות בכתובים. ההיסטוריון הנוצרי אוסביוס, שחי בשנים 260-340 לספירה, מזכיר את הצמח בכתביו באומרו: "והיום עין גדי כפר גדול מאוד של יהודים, נמצא אצל ים המלך, ומשם האפרסמון". 
יוסף בן מתתיהו מזכיר פעמים אחדות את מטעי האפרסמון של יריחו "ושם נמצא עץ האופובלזמום היקר בכל פרי הארץ ההיא, והכופר והמורינגה" (מלחמות היהודים ד, ח, ג).
במקום אחר (קדמוניות ח, ו, ו) הוא מייחס את הבאתו של האפרסמון לארץ למלכת שבא. זאת, כפרשנות לפסוק: "וַתִּתֵּן לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב, וּבְשָׂמִים הַרְבֵּה מְאֹד–וְאֶבֶן יְקָרָה; לֹא בָא כַבֹּשֶׂם הַהוּא עוֹד לָרֹב, אֲשֶׁר-נָתְנָה מַלְכַּת-שְׁבָא לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" (מלכים א' פרק י' פסוק 10).

 רב יוסף שחי בסוף המאה השלישית מתייחס לפסוק "…וּמִדַּלּוֹת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר, נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים לְכֹרְמִים, וּלְיֹגְבִים" (ירמיה נב פסוק 16).
"תני רב יוסף:  אלו מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמתא" (בבלי, שבת כ"ו ע"א).

ממצאים ארכיאולוגיים שונים מאששים את עובדת גידולו של האפרסמון בעין גדי, אך הזיהוי הבוטני של הצמח נעשה רק לאחרונה, אם כי גם זיהוי זה הוא בגדר השערה ויש הסבורים כי הצמח נכחד.
ההתייחסות של המחקר לשיח מור הגלעד, ולריחו הנעים והחריף במיוחד, עשויה לחזק את ההשערה כי זה אכן האפרסמון, ששימש לתעשיית הבושם בעין גדי. אך יחלוף עוד זמן רב עד שניתן יהיה להוכיח, אם בכלל, כי זהו הצמח שהצית דמיונם של רבים המתאווים לגלות את סודות ומסתוריותו של האפרסמון.

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>