ראש פינה ועמק החולה

 מסלול סיור לראש פינה ולעמק החולה, כולל ביקור במושבה ראש פינה, באתר ההנצחה למושבה משמר הירדן, במצד עטרת (שסטלה), בשמורת החולה ובאגמון החולה. טיול שמשלב סיפורי מורשת של ימי העלייה הראשונה עם טבע ונופים. טיול נעים

הדרך מצומת קדרים לראש פינה
מכביש 65 נפנה לכביש 85 בכיוון מזרח וניסע בו עד צומת עמיעד והמפגש עם כביש 90. נחצה את ערוצו של נחל עמוד תיכון ומיד אחר כך את נחל עכברה ונטפס במעלה הכביש לעבר הכניסה ליישוב כחל המשקיף ממרומי הר כור אל הכנרת.
בצומת עמיעד נפנה צפונה על כביש 90 וניסע לאורכה של רמת כורזים הבזלתית. נעבור לצדו של קיבוץ עמיעד ועל פני האתר ג'וב יוסוף. האתר   משמר מסורת מוסלמית ואולי צלבנית המשייכת לכאן את סיפור מכירתו של יוסף ע"י אחיו לשיירה מצרית. זאת, במטרה להקנות למקום הילת קודש על אף המרחק הרב מכאן לעמק דותן שבו ככל הנראה התרחש הסיפור המקראי.
במקום נראים שרידיו של חאן דרכים שנבנה ככל הנראה בתקופה הממלוכית וישב לצד מפגש הדרכים של דרך הים ודרך הדואר עם הדרך שהובילה מכאן לבקעת הלבנון ודרכים מקומיות שהוליכו לצפת, בקעת בית הכרם ובקעת חנניה.
לאחר שנחלוף על פני מושב אליפלט ומחנהפילון, נגיע לראש פינה ולמרכז המסחרי המצוי במבואותיה.

 גלעין המושבה ראש פינה

ראש פינה נוסדה למעשה פעמיים. קבוצת המייסדים הראשונה הגיעה למקום בשנת 1878 והיא כללה את יוסף פרידמן, בן למשפחת סוחרים אמידה מטבריה ועבר בצעירותו לעסוק בחקלאות. הוא נטע כאן גן אתרוגים והחליט להתפרנס משיווק הפירות היקרים הללו. פרידמן אף זכה בפי שכניו הערבים לכינוי יוסוף אפנדי, וגם פיתח מין אתרוג שנשא שם זה.
עם פרידמן הגיעו לאזור הכפר הערבי ג'עוני 16 משפחות מתיישבים נוספות ובראשם אליעזר רוקח, נכדו של ישראל ב"ק מראשוני המתיישבים בגליל העליון בעת החדשה ומחלוצי הדפוס בארץ. ב"ק ניסה להקים יישוב עברי במרומי הר מירון שנודע אז בשם ג'רמק, אך נחל כישלון ובמרוצת השנים נטש את המקום. בתוך חבורת החלוצים היו גם בני משפחתו, בהם הנכד אליעזר שהחליט לשחזר את מעשה סבו ולקח עמו מספר מתיישבים מההתנחלות בג'רמק  ומהעיר צפת כדי להקים יישוב בסמוך לג'עוני.
רוקח, פרידמן וחבריהם התיישבו בשולי הכפר הערבי וקראו למקום גיא אוני. במשך ארבע שנים נאבקו בקשיי מזג האוויר והקרקע הסלעית, כשהם חסרי ידע בעבודת האדמה וקצרים במזומנים. בשנת 1982 נותרו במקום רק שלוש משפחות ונראה היה כאילו המקום נשכח מזכר. בין הנשארים היה גם יוסף פרידמן ואתו משפחות קלר ושוורץ.

 ביוני 1882 הגיע למקום ר' משה דוד שוב. הוא נדד בארץ כשליח של קהילת יהודי מוינשט שברומניה במטרה למצוא מקום להקמת יישוב חקלאי עבור קבוצת חלוצים שהתכוונה לעלות לארץ. תחילה ניסה את מזלו באזור השרון, אך בבואו מאוחר יותר לגיא אוני, התרשם עמוקות מהנופים וממזג האוויר שהזכירו לו את עירו ברומניה. הוא מיהר לשגר אגרת אל בני הקהילה במוינשט וסיפר על המים הזורמים בנחל, על השלג הנשקף מראש החרמון ועל האדמה הטובה לחקלאות.
המכתב עשה את שלו והקבוצה הכינה עצמה לעלייה. כל כך משכנעים היו דבריו של שוב, עד שנחל ראש פינה נדמה להם כנהר שבמקומותיהם והם החליטו לשלוח את חברם, עקיבא דרכסלר לקורס בוני סירות. אפילו עצים מיערות רומניה הוכנו למשלוח לארץ כדי שאפשר יהיה לבנות את הספינות.
בבואם לארץ ישראל קידם את פניהם קיץ יבש ולוהט. אכזבתם הייתה רבה, אך לא שינתה את תוכניותיהם. הם קראו למקום ראש פינה בהשראת הפסוק מספר תהילים: "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה", הקימו את בתי האבן סמוכים זה לזה לאורך הרכס שמצפון לנחל והכריזו על עצמם כמייסדי המושבה. מבחינתם, הניסיון שנעשה ארבע שנים קודם לכן, כאילו לא היה קיים כלל. אלמלא המצבות המשמרות את סיפורי העבר, היו ודאי מצליחים למחוק את מעשי קודמיהם מדברי ימי ההתיישבות בארץ.

 החלק שבו התיישבו ראשוני המושבה משמש כיום כאתר משוחזר ומהווה מוקד להכרת ימי ההתיישבות שלת תקופת המושבות בארץ ישראל בכלל ובגליל בפרט.
במרכז האתר המשוחזר עומד לתפארת בית הפקידות. בסמוך לו ניצב הבית שבו הוקמה בשנת 1929 מעבדתו של גדעון מר, חוקר המלריה הראשון בארץ ישראל. כיום משמש המקום מרכז מבקרים ובו מיצג אורקולי המספר את תולדות המושבה.

בית הפקידות שבו שכנה המעבדה הוקם בשנת 1883 על ידי הברון אדמונד דה רוטשילד. הוא ביקר במקום כשנה לאחר יסוד המושבה מחדש והחליט להעניק לה את חסותו. לשם כך רכש שטח אדמה והקים עליו מבני ציבור ובתים לפקידים. אלה נשלחו לארץ מצרפת כדי לשמש בניהול המקום. היו ביניהם מנהלים, פקידים ואגרונומים, שידעו חיי מותרות באירופה של אותם שנים ונאלצו לפתע להתמודד עם קשיי ההתיישבות החדשה בארץ ישראל. על המדרון בסמוך לבית הפקידות הוקם גן מפואר שנועד לשמש את משפחות הפקידים בלבד ונאסר על האיכרים לבוא בתוכו. שבילי הגן עוצבו בהשראת גני ורסאי על ידי המתכנן ג'יל דה הא בצורת מנורת קנים שבבסיסה מזרקה, במרכזה המדרגות ומהן יוצאים שבילי הליכה המסמלים את הקנים.
המותרות שמהן נהנו הפקידים, לעומת העוני שאפיין את חיי החלוצים יצרו קיטוב בלתי פוסק בין הפקידות למתיישבים.
אחד מאנשי הקבוצה הרומנית, יהושע בן אריה, שידע צרפתית, החליט לכתוב תלונה על המצב בשמם של האיכרים. הוא שיגר את האיגרת לברון רוטשילד וסיפר על התנהגותו המתנשאת של הפקיד הבכיר, יצחק אושרי. בתהפוכות הדרך מצאה האיגרת את דרכה חזרה לראש פינה והונחה על שולחנו של אושרי עצמו. תוכן הדברים עורר את רוגזו של הפקיד, אשר בתגובה אסר על בן אריה לבנות את ביתו בשורת הבתים של האיכרים. הוא נאלץ להקים בית בתחתית הערוץ ורק כחלוף השנים זכה לחזור ולהיות ככל המתיישבים. ליד ביתו גילה הבוטנאי, אהרון אהרונסון בשנת 1906 את "אם החיטה" דבר שהיה בבחינת תגלית עולמית.

סימני הקיטוב המתמשך בין הפקידות למתיישבים ניכרים גם בבית הקברות. לא רחוק מחלקתם של המתיישבים הראשונים. מתחת לעצי ברוש עבותים ומצלים, מצוי קבר בעל מבנה מיוחד ושונה מכל האחרים. זהו קברם של בנות משפחת אוסוויצקי, פקיד הברון, שנודע בכל רחבי הגליל. שתי בנותיו שנפטרו ממחלה קבורות זו לצד זו בחלקת קבר מפוארת שמצביעה גם כיום על הפער הגדול בין מצבם הטוב של ילדי הפקידים דאז בהשוואה לזה של ילדי המתיישבים הקבורים בחלקות קבר דלות ואנונימיות.
אוסוויצקי היה ראשון הפקידים בראש פינה. הוא הגיע אליה בשנות ה-80 של המאה ה-19 והיה זה שקידם את פניו של הברון במהלך ביקורו במושבה בשנת 1887. הוא והפקיד שהחליפו, חיים קלבריסקי נחשבו לגדולים שברוכשי אדמות המושבה. פעילותם נעשתה מבית הפקידות שהשתרע בלב המושבה על שטח של 600 מ"ר. במשך קרוב ל-40 שנה המשיך הבית לשמש את יעודו עד אשר העביר הברון את האחריות לפיתוח הישוב לידי הברון הירש והחברה שבבעלותו להתיישבות יהודית בפלשתינה (פיק"א).

 לא רחוק מבית הפקידות נמצא ביתו של המורה חיים וילקומיץ. וילקומיץ הגיע לראש פינה לאחר תקופה של עבודה חינוכית בזכרון יעקב ובמטולה. הוא הצטרף למורה הכריזמטי, יצחק אפשטיין, והשניים פעלו יחדיו להחדרת השפה העברית בקרב תלמידיהם כבסיס לכלמערכתהלימודים בבית הספר שהוקם על ידי הברון. עד אז התנהלו הלימודים ב"חדר" דתי והמעבר לשיטתו של וילקומיץ עורר ויכוחים רבים. הרב קוק, שהגיע באחד הימים לביקור במושבה, נשא דרשה בבית הכנסת ופנה אל שומעיו באידיש. וילקומיץ שהתרעם על כך, ליבה מיד את הוויכוח שנסב סביב השאלה: מי רשאי ללמד את בני ישראל. היו שתמכו בהמשך השיטה הישנה וקבעו שרק הרבנים מוסמכים להיות מורים, אך וילקומיץ לא נרתע והמשיך בדרכו ובהקניית השפה העברית דרך מקצועות הלימוד השונים. אפילו עבודת הגינה ושיעורי המוזיקה נלמדו בעברית. עד מהרה זכה בתמיכתו של הברון, שאף בנה עבור המורה ומנהל בית הספר מבנה מיוחד. מאוחר יותר מינה הברון את וילקומיץ להיות אחראי אזורי על החינוך במושבות. ביתו של וילקומיץ הניצב מול שרידי מלון שוורץ, משמש כיום אכסניה לגלריות אמנות שונות.

הברון שדאג במקביל לפיתוח ענפי תעסוקה חדשים, הביא לשם כך מומחים במקצועות שונים. אחת מאלה הייתה משפחת חצבני שהובאה במיוחד מהעיירה חצבייה כדי ללמד את אנשי ראש פינה את מלאכת גידול תולעי המשי והשתקעה במקום. במבנה המשמש כיום כבית העם של המושבה הוקמה מטוויה, ובסמוך לבתי המתיישבים ניטעו עצי תות שנועדו לשמש מזון לתולעים. תעשיית המשי בראש פינה לא האריכה ימים. רוב עצי התות נכרתו על ידי הצבא התורכי במלחמת העולם הראשונה, אך המעט שנותרו ברחוב המשוחזר, מחזירים את המבקרים אל סיפורי אותם ימים.

 מלון אלתר שורץ נבנה בשנת 1901. כאן מצא ראובן פייקוביץ, אביו של יגאל אלון את בת זוגו חיה לבית שורץ ובבית זה התקיימה חתונתם. מכאן הם עברו לחיות בכפר תבור ושם נולד יגאל אלון, לימים ממפקדי הפלמ"ח ושר בישראל.

 ראש פינה רשמה פרקים נוספים בתולדות המאבק לעצמאות. בשנות ה-30 של המאה הקודמת התקיים כאן סניף גדול של אנשי בית"ר, שאנשיו, בהם שלמה בן יוסף, הפכו להיות אקטיביים במאבק נגד הבריטים ונגד ערביי הגליל.

שלמה בן יוסף נולד בשם שלום טבצ'ניק ועשה את ילדותו בפולין. לפני עלייתו לארץ עבר תקופת הכשרה ועם הגיעו לנמל חיפה הצטרף מיד לפלוגת בית"ר בראש פינה שמנתה 120 חברים והייתה הגדולה בפלוגות הארגון בארץ.
כשנה לאחר בואו, באפריל 1938, אירע רצח של יהודים במעלה הכביש המוביל מראש פינה לכפר ראמה. זוג צעירים שנסע במונית הותקף על ידי פורעים ערביים והאירוע עורר את זעמם של בן יוסף ושניים מחבריו. הם יצאו לפעולת תגמול נגד אוטובוס ערבי שנסע בכביש ובאחד מעיקולי הדרך זרקו עליו רימון שלא גרם לנזק ממשי. בן יוסף, אברהם עמיקם (שיין) ושלום ז'ורבין, מיהרו לסגת מהמקום ומצאו מסתור במערה שמתחת לבית פיק"א הנטוש. הצבא הבריטי ערך מצוד אחריהם בכוחות מוגברים והשלושה נלכדו במערה כשברשותם נשק. הם הובאו למשפט ונגזר עליהם דין מוות. הסנגורים הצליחו אמנם למנוע הוצאתם להורג של שניים מהם, אך גורלו של שלמה בן יוסף נחרץ והוא הוצא להורג בתלייה בכלא עכו, כראשון לשורה של עולי גרדום אחרים מקרב הארגון.

הדרך מראש פינה לאתר ההנצחה משמר הירדן
ביציאה מראש פינה לכביש 90 אנחנו פונים שמאלה, כלומר צפונה בדרכנו לאתר המשמר את סיפורה של המושבה משמר הירדן.
נחלוף על פני חצור הגלילית, שבה מצויים קברים המיוחסים לחוני המעגל ונכדיו: אבא חלקיה וחנן הנחבא הידועים כבעלי סגולה להורדת גשמים, נמשיך עד צומת מחניים ונפנה ימינה (מזרחה) בכביש 91. מהצומת ומערבה מטפס כביש צר המוליך ליער ביריה ולמספר קברים קדושים בהם אתר המזוהה כקברו של יונתן בן עוזיאל הידוע בסגולותיו לזווג זיווגים ולמתן פרי בטן. ניתן להגיע בכביש זה גם למצודת ביריה, לצפת ולרמת דלתון.
הנסיעה בכביש 90 לכיוון גשר בנות יעקב ורמת הגולן מפגישה אותנו עם קיבוץ מחניים המצוי במקום בו הייתה קיימת בעבר המושבה מחניים. המושבה התקיימה זמן קצר בלבד בין השנים 1898 – 1912 אך דרכה לא צלחה בשל תלאות ומשברים. כמה מאנשיה קבורים בבית הקברות של קיבוץ גדות, בהם גם מיכאל הלפרין, חלוץ ואיש העלייה הראשונה. האיש שהניף לראשונה בנס ציונה את דגל המגן ודוד והפסים כחול לבן, המוכר לנו כיום כדגל הלאום של ישראל.
בהמשך נצפה מן הכביש לעבר חורבת ירדה, שבה נחשפו שרידים מהתקופה הרומית ומצויים בה גם שרידי בית אחוזה מסוף המאה ה-19. עד לנקודה זו הגיעו כוחות צבא סוריה במהלך פלישתם לארץ ישראל בחודש יוני 1948. במקום ניצבת אנדרטה לזכר חללי צה"ל שנפלו בקרב להדיפת הסורים ביולי 48.

הישובים הבאים שיתגלו לעינינו הם המושב משמר הירדן שנושא את שם המושבה שחרבה והקיבוץגדות. במקום בו מסתיים שטחו שלהקיבוץומתחילה הירידה לעבר גשר בנות יעקב לצד הכביש היוצא מכאן לעבר הצד המזרחי של עמק החולה, מצוי אתר הזיכרון לזכר הנופלים בקרב על המושבה משמר הירדן שהתקיימה כאן  מסוף המאה ה-19 ועד מלחמת העצמאות.

 אתר ההנצחה למושבה משמר הירדן
המושבה הוקמה בשנת 1884 ע"י הרב מרדכי יצחק לובובסקי, שרכש את אדמותיה וניסה לפתח כאן יחד עם בנו אריה חווה חקלאית בשם: "שושנת הירדן". כעבור זמן קצר נאלץ לובובסקי למכור את הנחלה בשל קשיים כלכליים. הקונה היה דוד שו"ב, מייסדה של ראש פינה שגייס לעזרתו מספר איכרים מיסוד המעלה. שו"ב שינה את שם המקום ל"משמר הירדן" ויצא ליפו כדי להביא משפחות חדשות שיוכלו לתגבר את 10 המשפחות שכבר תקעו יתד במושבה. אבל הקשיים הכלכליים לא נעלמו ושו"ב פונה אל הברון רוטשילד שממאן להושיט עזרה. באין ברירה מנסים המתיישבים לגייס את י.ק.א לעזרתם, אך רק עם מותו של הברון הירש, מייסד הארגון, וכניסתו של מחליפו לתפקיד הניהול מגיעה העזרה. י.ק.א ממנה את חיים מרגליות קלבריסקי לפקיד הממונה במקום והמושבה מתחילה להתפתח באטיות רבה. רק בשנים 1920 – 1930 ניכר שיפור כלכלי משמעותי בחיי המתיישבים, אך גם מצב זה לא מחזיק מעמד זמן רב מדי. 

עם הכרזת המדינה במאי 1948, מוצאים עצמם אנשי משמר הירדן בקו החזית הקדמי מול הצבא הסורי. ההתקפה הסורית הראשונה על המושבה מתבצעת ב-6 ביוני 1948, כוחות חי"ר בשילוב שריון, ארטילריה וחיל אוויר מתקיפים את המושבה, אך המגינים חדורי הקרבה והם מצליחים להניס את החי"ר הסורי. ב-10 ביוני מגיעה ההתקפה השנייה. הסורים חודרים למושבה מכיוון מזרח ו במהלך כל אותו הלילה מתנהל קרב עקוב מדם בין המגנים המעטים לבין כוחות האויב. הקשר בין העמדות, שהתנהל באמצעות רץ נותק וכך גם הקשר החיצוני עם מטה גדוד 11 בראש פינה.
כשהבוקר עלה, היה ברור שזהו הסוף. לקראת סיום הקרב התרכזו מרבית המגנים במרתף אחד הבתים, בו מוקמה המפקדה ובשעה 11:00 הם נאלצו להודיע על כניעתם לקצין סורי. הכוח הסורי המשיך בהתקדמותו ועם רדת החשיכה נבלם באזור חורבת ירדה.
14 לוחמים מחברי המושבה, מחברי האצ"ל ומאנשי יישובי הסביבה נפלו בקרב האחרון. 34 גברים ושמונה נשים נלקחו בשבי הסורי, 12 מתוכם היו פצועים, ואחד נפטר מפצעיו בעודו בשבי. תשעה לוחמים הצליחו להימלט דרך השדות ולהגיע לראש פינה. ב-20 ביולי 1948 נחתם הסכם שביתת נשק במסגרתו הוחזרו השבויים לישראל והצבא הסורי השיג כוחותיו אל מעבר לירדן.

באתר ההנצחה מצויה כיום אנדרטת זיכרון שנבנתה ע"י יוצאי המקום מאבני בתי המושבה ההרוסים. על עמוד הזיכרון חקוקים שמות הלוחמים שנפלו במערכה ובסמוך נראים שרידי הבתים שחרבו. השבילים שנסללו בשטח מוליכים אל רחבת תצפית המאפשרת מבט לעבר ערוץ הירדן, חאן  בנות יעקב ובית המכס התחתון שמעבר לנהר. החאן שנבנה ע"י הממלוכים שימש כאכסניה לעוברי אורח שנסעו בדרך הדואר לדמשק. בית המכס פעל בתקופה העותמנית.

גביית מכס נעשתה במקום גם ע"י הצלבנים. הכספים שנגבו מהעוברים לרמת הגולן ובחזרה לגליל, נועדו לשמש כספי תרומה למנזר סנט ג'יימס ("יעקב הקדוש"). המנזר שימש אכסניה לנזירות ובשל ההקשר שנעשה בין המעבר למסים שנגבו עבור המנזר, התקבל השם "גשר בנות יעקב". המוסלמים לעומת זאת, ייחסו את הגשר ליעקב אבינו.

מצד עתרת (שסטלה)
מצד עתרת הוקם בתקופה הצלבנית ע"י בלדווין הרביעי מלך ירושלים ונקרא בשם שסטלה שפירושו "מבצרון". בנייתו נעשתה עפ"י דרישת אנשי המסדר הטמפלרי שישבו בצפת ועסקו בסיורים לאבטחת גשר בנות יעקב מחשש לפלישה מוסלמית מכיוון רמת הגולן.
בלדווין סירב תחילה להפצרתם של הטמפלרים. דרישתם באה בתקופה שקטה יחסית שהתקיימה בין השאר בשל הסכם שנערך בין בלדווין לצאלח א-דין בשנת 1175 שבמסגרתו הבטיח המלך כי לא ייבצר את המעבר ויאפשר למוסלמים לקיים תנועת שיירות מסחר ולעבור במקום באופן חופשי בדרכם לקיים את מצוות החאג' במכה.
אבל הלחץ הכבד שהפעילו הטמפלרים מצפת על המלך נשא לבסוף פרי והוא נתן את אישורו להקמת המצד. באוקטובר 1178 החלו העבודות שכללו חציבת אבני בזלת ששימשו למילוי בין שתי קירות אבני גיר מסותתות. עובי החומה הגיע לכ-3 מטרים כולל האבנים המסותתות והמילוי שבין החומה החיצונית לפנימית.
דבר הקמת המבצר הובא לידיעתו של צאלח א-דין. הוא דרש מבלדווין להפסיק את העבודה ואף ניסה לקנות את הסכמתו בסכומי כסף נכבדים. משבקשתו הוסבה ריקם, הודיע צאלח א-דין לבלדווין כי פניו למלחמה וכי חורבנו של המבצר בוא יבוא.
במאי 1179 הטיל צאלח א-דין מצור על המבצר שהיה נתון בשלבי בנייה, אך פעולתו לא צלחה ולאחר שחץ צלבני הרג את אחד מקציניו הוא נסוג וחזר למערכה רק כעבור חודשיים. מהלכי הקרב שלו היו הפעם שונים. חייליו חפרו מתחת לחומות המצד והכניסו מתחתן קורות עץ. לאחר מכן הודלקו הקורות באש והעצים הפכו לאפר, לא היה לחומות על מה להישען והן קרסו.
בלדווין הרביעי מיהר לאסוף כוחות כדי לסייע לנצורים במבצר, אך בטרם הספיק להגיע הכריעו המוסלמים את המערכה, הרגו רבים מאנשי המבצר והרסו את המקום. כוחותיו עוד שהו במקום זמן מה ואף הקימו בו מסגד קטן, אך עד מהרה גם הם נטשו והותירו אותו בהריסותיו. הם גם השאירו אחרים את השם קס'ר אל עת'רה – "מבצר הכישלון", שהפך לימים להיות מצד עתרת.

כיום ניתן להבחין בסדק הגדול החורץ את החומה הצפונית מלמעלה למטה ולהתרחקות של שני החלקים שקו השבר מפריד זה מזה. הסדק שנוצר בחומה מעיד ככל הנראה על מקומו של קו השבר הסורי אפריקני והשפעתן של רעידות האדמה שהיו כאן לאורך ההיסטוריה, כמו גם תזוזת הלוחות הטקטוניים של עבר הירדן מצד אחד וארץ ישראל מהצד האחר. נראה שקו שבר זה עובר כאן ממש במקום בו נבנה המבצר שכן, תזוזה דומה של הקירות ניתן לראות גם בחומה הדרומית של המבצר.
ממרומי המצד ניתן לראות את מקומו של מעבר בנות יעקב ואת פיתוליו של הירדן העושה דרכו בחלק זה המוכר בשם הירדן ההררי. 

הדרך מצומת מחניים לשמורת החולה
כביש 90 בחלק הזה שבין צומת מחניים לשמורת החולה מאפשר מבט אל תל חצור המשתרע ממערב לקיבוץ אילת השחר.
האתר ששטחו יותר מ-800 דונם, הוא התל הגדול ביותר מבין כל התלים המקראיים המצויים בארץ. העיר שתקופת שגשוגה הייתה בתקופה הכנענית התיכונה (1750 לפנה"ס לערך) ובתקופה הישראלית (המאה התשיעית לפנה"ס) מנתה בשיא פריחתה כ-20,000 תושבים. היא נזכרת בהקשר לתקופת התנחלות השבטים בארץ וכיבושי יהושע בן נון.

"וַיָּשָׁב יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא, וַיִּלְכֹּד אֶת-חָצוֹר, וְאֶת-מַלְכָּהּ, הִכָּה בֶחָרֶב: כִּי-חָצוֹר לְפָנִים–הִיא, רֹאשׁ כָּל-הַמַּמְלָכוֹת הָאֵלֶּה. וַיַּכּוּ אֶת-כָּל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-בָּהּ לְפִי-חֶרֶב, הַחֲרֵם–לֹא נוֹתַר, כָּל-נְשָׁמָה; וְאֶת-חָצוֹר, שָׂרַף בָּאֵשׁ ("יהושע י"א 13 – 10).

אזכור נוסף באשר לגדולתה של העיר ניתן למצוא בהקשר למלחמתם של דבורה הנביאה וברק בן אבינועם בכנענים.
"וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וְאֵהוּד, מֵת. וַיִּמְכְּרֵם יְהוָה, בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן, אֲשֶׁר מָלַךְ, בְּחָצוֹר; וְשַׂר-צְבָאוֹ, סִיסְרָא, וְהוּא יוֹשֵׁב, בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם. וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה: כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב-בַּרְזֶל, לוֹ, וְהוּא לָחַץ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה, עֶשְׂרִים שָׁנָה "(שופטים ד' 1 – 3).

בתקופת שלמה המלך הייתה חצור ככל הנראה אחת הערים תחת שלטונו, כפי שעולה מהפסוק הבא:
וְזֶה דְבַר-הַמַּס אֲשֶׁר-הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, לִבְנוֹת אֶת-בֵּית יְהוָה וְאֶת-בֵּיתוֹ וְאֶת-הַמִּלּוֹא, וְאֵת, חוֹמַת יְרוּשָׁלִָם; וְאֶת-חָצֹר וְאֶת-מְגִדּוֹ, וְאֶת-גָּזֶר" (מלכים א', ט', 15).

בימי כיבוש הארץ ע"י תגלת פלאסר השלישי מלך אשור בשנת 732 לפנה"ס נופלת גם העיר חצור ככתוב בפסוק:
"בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּקַּח אֶת-עִיּוֹן וְאֶת-אָבֵל בֵּית-מַעֲכָה וְאֶת-יָנוֹחַ וְאֶת-קֶדֶשׁ וְאֶת-חָצוֹר וְאֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-הַגָּלִילָה, כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי; וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה" (מלכים ב', ט"ו, 29).

בפעם האחרונה נזכרת חצור בכתובים בספר מכבים א' בהקשר למלחמה שהתנהלה במקום בשנת 147 לפנה"ס.
באתר התקיימו מספר עונות חפירה שהראשונה בהן הייתה בשנת 1928. בשנים 1955 – 1958 חפרה במקום משלחת של האוניברסיטה העברית בראשותו של פרופ' יגאל ידין שניהל כאן עונת חפירות נוספת בשנת 1968. החל משנת 1990 מתקיימות באתר חפירות לסירוגין בניהולו של הארכיאולוג אמנון בן תור.

בהקיפנו את תל חצור ממערב, נמשיך ונחצה את ערוצו של נחל דישון ונראה משמאלנו את המושב שדה אליעזר ומימיננו את הכניסה לקיבוץ חולתה ולמושבה יסוד המעלה. נמשיך מכאן בנסיעתנו ונפנה תוך זמן קצר מכביש 90 לעבר שמורת החולה.

שמורת החולה
אגם החולה הוא חלק מהבקע הסורי-אפריקני שנוצר לפני למעלה כ-25 מיליון שנים. תהליכים גיאולוגים שונים שהביאו לשקיעת העמק והיווצרות מחסום לבה באזור רמת כורזים, מנעו זרימת מים סדירה בערוץ הירדן דרומה והביאו לעלייתו של המפלס בעמק החולה. התקופות שונות הגיע האגם לעומק של יותר מ-100 מטרים והוא השתרע על שטח של 58,000 דונם, כולל 14,000 דונם מים, 32,000 דונם שטחי ביצה ועוד כ-12,000 דונם של אזור הצפה עונתי.

בתקופה העותמנית ניתנה החזקה על שטח האגם למשפחת סורסוק שגבתה מסים מאנשי הביצות, בני שבט הע'וארנה.
בעקבות מעורבותו של יהושע חנקין, עבר הזיכיון בשנת 1934 לידי קק"ל והחל התכנון הראשוני לייבוש מי האגם. מלחמת העולם השנייה דחתה את התוכניות ורק בראשית שנות ה-50 שבה קק"ל אל הרעיון המקורי. הרצון ליצור אתוס לאומי כבר בראשית שנות המדינה, כמו גם הצורך ליצור גבול יבשתי עם הסורים באזור זה, הביאו את המוסדות הלאומיים להחליט על תחילתו של המבצע ההנדסי הגדול. בשנת 1951 עלו הכלים על השטח כשהעבודה נעשית בעיקרה באמצעות מחפרים צפים. לאורכו של האגם נחפרו שתי תעלות ניקוז, אחת בצד המזרחי והשנייה בצדו המערבי ואליהם הוזרמו המים מתוך כוונה להפנותם בהמשך חזרה לערוץ הירדן.

עבודות הייבוש נמשכו 7 שנים והסתיימו בשנת 1958. לאחר השלמת המבצע החל מאבק של הגופים הירוקים בטענה של פגיעה בנישה אקולוגית ייחודית. המאבק שהביא להקמת החברה להגנת הטבע, נשא בסופו של דבר פרי. הוחלט לחפור מחדש כברת שטח במטרה להחזיר אליו את המים ולאפשר לצמחייה ולבעלי החיים הייחודיים למקום למצוא לעצמם שטחי מחייה נאותים באזור השמורה. עם זאת, הייבוש הביא לשינוי דרמטי באיכות המים של הכנרת כתוצאה מהתמעטות זרימת המים המתוקים וחדירת חומרים כימיים משטחי החולה המיובשים למי הירדן.
השמורה משתרעת על שטח של כ-4,300 דונם והיא מוחזקת כיום ע"י רשות הטבע והגנים.

לפני כ-5 נפתח באתר מרכז המבקרים "עופוריה", שמאפשר היכרות עם החי והצומח בשמורה ועם סיפורו של מסע נדידת הציפורים החולפות כאן בהיקף של    כ-500,000 פרטים מדי שנה. כל זאת, באמצעות סימולציה טכנולוגית וירטואלית.

בשלב הראשון של הסיור במרכז המבקרים עוברים המשתתפים ב-4 חללי תצוגה שבהם נחשפים לסיפורה של השמורה והחיים בה. זוהי תצוגה המספרת את סיפורו של השבר הסורי אפריקאי והיווצרות אגן החולה המהווה כיום ציר נדידה וחיבור בין אירופה לאפריקה. הסיפור מסופר באמצעות תפאורה וחיזיון אורקולי על רקע תמונות השמורה.
באולם הבא מוצגים היונקים החיים בשמורה באמצעות אפקט תלת מימדי של קול ותאורה על רקע דמויות של פוחלצים שונים. באולם הרביעי מתקיים מפגש עם "האדם בטבע". זהו למעשה משחק טריוויה המאפשר ל-25 משתתפים להתמודד בו זמנית בחידון ידע על השמורה, החי והציפורים המצויות בה, כוללמערכתהצבעה משוכללת שמציגה בפני המשתתף סיכום של ידיעותיו בנושא.
מכאן עוברים המבקרים לאולם  "עופוריה". כל צופה מצטייד במשקפיים סטריאוסקופיות ועם דעיכת האורות מתחילה הצגת הנדידה באמצעות אפקטים של אור, קול, ריח, תחושות ותנועת הכיסאות.
מכאן יוצאים המבקרים לסיור בשבילי השמורה והמצפורים הפזורים בה. ניתן לראות במהלך הסיור בעלי חיים בסביבתם הטבעית, עופות מים וצמחים ולקבל הסבר על כל אחד מהם.

בסמוך לשמורה, צמוד למושבה יסוד המעלה, מצויה אחוזת דוברובין. המשפחה השתייכה לקהילת ה"סובוטניקים", נוצרים שומרי שבת שכמה מחבריה הגיעו בשנת 1909 מסיביר לארץ ישראל. הם היו חקלאיים ובאחד משלבי ההתאקלמות שלהם בארץ, הגיעו בני המשפחה לאחוזה בעמק החולה שהייתה נטושה לאחר ניסיונות התיישבות קודמים במקום. רבים מבני המשפחה נקטלו במלריה, אך האב, יואב דוברובין, לא התייאש והמשיך בעבודת השדה. כשקרבו שנותיו לגיל 100 החליט בעצת רופאו להתרחק מאזור הביצה ולעבור לראש פינה. הוא נפטר בגיל 104 שנים. לימים הפכה אחוזת דוברובין למסעדה ולגן אירועים ויש במקום גם תצוגה המשמרת את סיפורי אותם ימים.

 אגמון החולה כאמור, ייבוש אגם החולה יצר בעיות אקולוגיות קשות. האדמות שנועדו לשמש את חקלאי יישובי הסביבה, לא היוו שטחים ראויים לגידולי חקלאות. הקרקע עשירת הכבול החלה לבעור בחודשי הקיץ עקב חוסר לחות ברמה הנדרשת. ענני אפר ועשן כיסו את האזור כולו והחקלאים החלו לנטוש את חלקות העיבוד.
בשנות ה-70 של המאה הקודמת התגבשה בקרן קימת לישראל ההכרה כי יש לפתור את בעיית קרקעות האגם המיובש בדרך לא שגרתית. התגבש אז הרעיון של הצפת שטחי העמק בהיקף של 1,100 דונם ופיתוח פרויקט תיירות מסביב לאזור ההצפה.
העבודות התחילו רק בשנת 1994 והסתיימו כעבור 4 שנים. המים שהוזרמו היו בעומק של עד מטר אחד מפני הקרקע וביניהם נחפרו תעלות רוחב שמפנות את המים העכורים למאגר עינן על מנת לאפשר כניסה של מי הירדן דרך התעלות המזרחית והמערבית.
קק"ל לקחה על עצמה את האחזקה והתפעול של הפרויקט, ולאחר מספר שנים קשות של פיתוח, לימוד ומחקר, החלו בעלי הכנף לחזור למקום בהמוניהם. כיום חונות באגמון להקות של אלפי עגורים ושקנאים ולצדן עופות מים ממינים שונים, בעלי חיים שנעלמו בעבר וחזרו עם השנים והחלה להתפתח צמחיית מים סבוכה. במרוצת השנים נפתרה גם בעיית הנזקים לחקלאות עקב נחיתת הלהקות הגדולות על שטחי העיבוד. זאת באמצעות עגלת האכלה שעוברת מדי יום בשטח מוגדר של האגמון ומפזרת לעופות גרגירי תירס.

 כיום ניתן לטייל בשבילי האגמון, לעצור במצפורים וליהנות מהתופעה המרשימה של נדידת העופות. למקום מגיעים גם צפרים מכל העולם שרואים באתר פינה אקולוגית ייחודית. כ-40 אלף עגורים נוחתים כאן מדי שנה וכ-70 אלף שקנאים מגיעים לכאן בעונת הנדידה. האפשרות לראות מגוון גדול של עופות שחולפים לאורך הבקע הסורי האפריקני בעונת הסתיו בדרכן לאפריקה ובעונת האביב בשובן לאירופה, הופכת את האגמון לאתר תיירות ייחודי מסוגי בעולם.

Comments are closed.