צפון מדבר יהודה

 

סיור לצפון מדבר יהודה וצפון ים המלח, כולל ביקור בגן לאומי השומרוני הטוב, בתצפית אגן נחל פרת, באזור הלידו, בקומרן, בשמורת עינות צוקים (עין פשחה) ובעתיקות חורבת מזין. טיול המשלב סיפורים היסטוריים עם פרקים העוסקים בנצרות, מסלולי טבע ותהליכים  המשפיעים על מצבו של ים המלח 

את דרכנו לאזור צפון ים המלח נעשה בכביש 1, בקטע היורד מהגבעה הצרפתית מזרחה לעבר מעלה אדומים.
מיד עם הכניסה לקטע זה של הכביש נחלוף על פני המרכז התפעולי של הרכבת הקלה ונוכל לראות בהמשך משמאלנו את חומת ההפרדה החוצצת בין ירושלים לשטחי הרשות הפלסטינית. מעבר לחומה משתרע מחנה הפליטים שועפת ומנגד, מעברו הדרומי של הכביש, נוכל לראות את הכפר עיסוויה. מעליו מתנשא הר הצופים על שלוחת בית החולים הדסה וקמפוס האוניברסיטה העברית המצויים בפסגתו. מעט דרומה משם מציץ מגדלה של כנסיית אוגוסטה ויקטוריה המנציחה את שמה של אשת הקיסר וילהלם השני.
בהגיענו לחלקו התחתון של מתלול הכביש, נפגוש את מחלף מעלה אדומים. כביש 417 המסתעף דרומה מוליך לשכונת אבו דיס ואל הכניסה המזרחית של העיר מעלה אדומים. העיר השואבת את שמה מצבע אדמת הטרה רוסה הכבדה, האדומה שבאזור, נוסדה בשנת 1977 והיא מהווה אחת מערי הלוויין של ירושלים. שמה של העיר נזכר לראשונה בספר יהושע במסגרת חלוקת הארץ לשבטי ישראל: 
וְעָלָה הַגְּבוּל דְּבִרָה, מֵעֵמֶק עָכוֹר, וְצָפוֹנָה פֹּנֶה אֶל-הַגִּלְגָּל אֲשֶׁר-נֹכַח לְמַעֲלֵה אֲדֻמִּים, אֲשֶׁר מִנֶּגֶב לַנָּחַל; וְעָבַר הַגְּבוּל אֶל-מֵי-עֵין שֶׁמֶשׁ, וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו אֶל-עֵין רֹגֵל (פרק יח' פסוק ז').
…וְיָצָא עֵין שֶׁמֶשׁ, וְיָצָא אֶל-גְּלִילוֹת, אֲשֶׁר-נֹכַח מַעֲלֵה אֲדֻמִּים (פרק יח' פסוק ז').

בהמשך הדרך מזרחה משתנים פני הקרקע ולכל מלוא העין נחשף צבעם הבהיר של סלע הגיר והקרטון המאפיינים את מדבר יהודה. מדבר יהודה (מדבר – בו מדבירים את הצאן), הוא חבל ארץ המשתרע מהרי יהודה במערב ועד מצוק העתקים ובקעת הירדן במזרח. בצפון הוא משתרע עד נחל עוג'ה (יש אומרים רק עד נחל פרת) ובדרום הוא נושק לבקעת באר שבע ובקעת ערד.
זהו אזור מדבר בצל הגשם, אשר נהנה מכמות משקעים שנתית קטנה יחסית בסדר גודל של בין 50 מ"מ ל-250 מ"מ גשם לכל היותר. העננים העולים מכיוון הים ממטירים את עיקר הגשם האצור בהם באזור מישור החוף, השפלה, המדרונות המערביים של הרי יהודה ובפסגותיהם. לאחר שהתרוקנו, מתחילים העננים לרדת באופן משמעותי לכיוון המדבר תוך שהם מאבדים מהמים שעוד נותרו בהם עקב התחממות ואידוי רב. זאת, בהשפעת הטמפרטורות הגבוהות של האזור. המשקעים המעטים מביאים לצמיחת רובד דק של ירק על פני הקרקע, דבר המאפשר לעדרים רעייה של מזון בעונות החורף ותחילת האביב. תנועת העדרים אל שטחי המרעה ומהם, יוצרת שבילים צרים על פני המדרונות הגיריים. אלה הם ה"מרעולים"(שילוב של מרעה ומשעול) המלווים לעתים ברצועות צרות ושחורות של "חג'ר מוסה", אבני צור ואבן ביטומנית שניתן להפיק ממנה נפט.

לאורך חלק זה של כביש מספר 1 בין מעלה אדומים לצומת אלמוג קיימות הסתעפויות של כביש המובילים לאזור התעשייה מעלה אדומים ומנזר אבטימיוס המצוי בו, לכפר אדומים שמצפון לכביש, לדרך אלון ו"ארץ המרדפים", לגן לאומי השומרוני הטוב, למצפה יריחו, לנחל פרת ולמנזר דיר מרג'אריס (סנט ג'ורג') ולנבי מוסהבצד הדרך נראים מפעם לפעם על פני משטח הסלע כתובי מספרים המציינים את גובה המקום מעל פני הים. הגובה הולך ויורד ככל שמתקרבים לבקעת הירדן וים המלח. לצד נקודת גובה 0 נבנה חניון קטן המאפשר לתיירים עצירה בנקודה אטרקטיבית זו.

נבי מוסה ידוע במסורת המוסלמית כמקום קבורתו של משה. הסתירה בין האמונה הנוצרים של קבורת משה בהר נבו המתנשא ממש ממול בעבר הירדן, לבין קבורתו במקום זה, מוסברת בסיפור בריחתו של משה מפני הגורל הסופי שמזמן לו אלוהים. הוא חוצה את הירדן מערבה ופוגש בדרכו אדם, שאינו אלא מלאך המוות. זה מבקש ממנו עזרה באומרו כי הוטל עליו להכין ארון קבורה בדיוק בממדיו של משה והוא מבקש שיסכים להיכנס לארון כדי לדעת אם מתאים הוא למידותיו. משה נאות לבקשה, אך מיד בהיכנסו לארון הקבורה, הפתח נאטם ושם, במקום בו מצוי כיום אתר נבי מוסה. הוא מוצא את מותו.

גן לאומי השומרוני הטוב
גן לאומי השומרוני הטוב מצוי בראש המעלה המטפס על כביש מספר 1 מכיוון כפר אדומים מזרחה. הכניסה אליו סלולה ומוסדרת ולמרגלותיו מגרש חנייה לאוטובוסים. מנגד, מעברו הצפוני של הכביש, נשקפים שרידי המצודה הצלבנית סשטל רוז' (או טור א רוז' וגם קסטל רוז'). שמה של המצודה מתקשר אף הוא לצבע האדום המשולב בשמות העיר הסמוכה, בח'אן נוסף שקיים באזור (חאן אל אחמר-מנזר אבתימיוס) ובשמו של המעלה המטפס אל השומרוני הטוב. הדומיננטיות של הצבע האדום במקומות אלה אינה קשורה לצבע הקרקע המשתרעת מערבה משם במורדות שבין ירושלים למעלה אדומים, אלא, ככל הנראה, לסיפורי הדמים שהתרחשו באזור.

הדרך שעוברת כאן במעבר הרים הכרחי הייתה בעייתית לאורך כל שנות ההיסטוריה. בהיות חלק זה של הארץ מבודד ומנותק ממקומות יישוב, הפך האזור לממלכתם של שודדים ובוזזים. במאה ה-18 ועד תחילת המאה ה-20 מתוארת הדרך כנתיב המעבר המסוכן ביותר בארץ. השודדים לא היססו להרוג את קרבנותיהם ולהפשיטם מכל. משום כך, יש הסוברים כי שמו של המקום קשור לצבעו של הדם הרב שנשפך כאן.
האתר המשוחזר מהווה כיום מוזיאון ארכאולוגי לפסיפסים. המבנים שבמקום הם שרדי כנסייה ביזנטית וחאן דרכים משוחזר בשם אל חתרורה. עדויות קדומות של נוסעים מעידות על קיומם של המבנים באמצע המאה ה- 19 ואלה שימשו עוברי אורח ההולכים מירושלים ליריחו ולירדן ובכיוון הפוך.
שמו של המקום קשור בדרשה שנשא ישוע אשר עוסקת בפסוק "ואהבתה לרעך כמוך". הדרשה נועדה להציג בפני חסידיו מהו עשיית מעשה טוב ללא תמורה: "והנה חכם אחד קם לנסותו ויאמר מורה מה-אעשה ואירש חיי עולם: ויאמר אליו מה-כתוב בתורה איך אתה קורא: ויען ויאמר ואהבת את יהוה אלהיך בכל-לבבך ובכל-נפשך ובכל-מאדך ובכל-מדעך ואת-רעך כמוך: ויאמר אליו כן השיבות עשה-זאת וחיה: והוא חפץ להצטדק ויאמר אל-ישו ומי הוא רעים: ויען ישו ויאמר איש אחד ירד מירושלים ליריחו ונפל בידי שדדים והם הפשיטהו וגם-פצעהו ויעזבו אותו והוא עומד בין-מות לחיים וילכו להם: ויקר מקרהו כהן אחד ירד בדרך ההוא וירא אתו ויעבר מעליו: וכן גם-איש לוי נקרה במקום ויגש וירא אתו ויעבר מעליו: והנה שמרוני הלך בדרך ויבא עליו וירא אתו ויהמו מעיו: ויגש אליו ויחבש את-פצעיו ויסוכם בשמן ויין וירכיבהו על-בהמתו ויוליכהו אל-המלון ויכלכלהו: ולמחרת בנסעו הוציא שני דינרים ויתנם לבעל המלון ויאמר כלכל אותו ואת אשר תוסיף עוד להוציא עליו אני בשובי אשלמנו לך: ועתה מי מן-השלשה היה בעיניך רע לנפל בידי השדדים: ויאמר העשה עמו את-החסד ויאמר אליו ישו לך ועשה-כן גם-אתה" (לוקס פרק י' 25 – 37).
מוזיאון הפסיפסים נבנה ביוזמת, יצחק מגן, קמ"ט לארכיאולוגיה של אזור יו"ש, שביקש למצוא מקום לשרידי פסיפסים שהתגלו ברחבי יהודה, שומרון ועזה. בתוך כך שוחזר גם מבנה הכנסייה הביזנטית ובחצרה מצויות כיום תצוגות של כותרות צלבניות, מעגלות לכיבוש גגות וארונות קבורה, בהם ארון קבורה שומרוני שהתגלה סמוך לשכם.הכנסייה עצמה בנויה בצורת בסיליקה עם אפסיס בצדה המזרחי. בצד האולם המרכזי מצויים חדר לבגדי הכהונה – דיאקוניקון וחדר הלחם והיין – פרטנזיס.
הפסיפסים שנאספו ע"י מגן, מוצגים בחדרי מבנה האכסניה ששוקם והם כוללים תצוגות פסיפס של כנסיות ומנזרים ופסיפסים מבתי כנסת קדומים, בהם בתי כנסת של השומרונים ורצפה אחת מבית כנסת קדום בעזה. במקום מצויות גם כתובות בכתב השומרוני המתבסס על הכתב העברי הקדום.

האתר משמש גם כמקום לימוד להבנת הכנת רצפות ותמונות פסיפס ומתקיימות בו סדנאות בתחום זה. כמו גם להבנת השימור והעתקה של רצפות פסיפס ממקום למקום.

מצפה אגן ניקוז נחל פרת (ואדי קלט)
סמוך ליישוב מצפה יריחו מצוי מצפה אגן נחל פרת (ואדי קלט. הכניסה לאתר היא מכביש המוליך לערוץ הנחל ולמנזר דיר מרג'אריס (סנט ג'ורג', דיר קלט). הכביש עובר כאן את אתר האירוח "נוף כנען" ויש להמשיך בו עד מעבר להסתעפות הפונה למנזר. מהתצפית נשקף נוף מרהיב של מרחבי מדבר יהודה, ערוץ הנחל ואמת המים המלווה אותו בחצי הגובה. המים הזורמים החל מימי בית שני באמה המתפצלת, נועדו לשמש את אנשי מנזר דיר קרנטל, את תושבי העיר יריחו ואת קיפרוס, ארמונו של הורדוס המתנשא על גבעה רמה מעל יריחו.

דיר קרנטל הוא מנזר ביזנטי שהוקם במקום בו היו קיימות בעבר שתי מצודות מהתקופה החשמונאית: טרקס וטאורוס. אחד המבצרים הללו מזוהה כמבצר "דוק" המוזכר בספר מקבים א' או בשם "דגון" שנזכר בכתבי יוסף בן מתתיהו. ניסיון לבנות כאן מנזר חדש בתחילת המאה ה-20 הופסק עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
ארמון קיפרוס נושא את שם אמו של הורדוס. במקום נבנתה מצודה על שרידי מבצר חשמונאי והוא הכיל גם בית מרחץ מפואר. בין הממצאים שהתגלו במקום הייתה גם אמבטיה שנמצאה כמעט בשלמותה.
מהתצפית ניתן לראות את פיתוליו של נחל פרת ואת מקומו של עין קלט, אחד ממקורותיו של הנחל. שני מקורות מים נוספים, עין מבוע (עין פואר) ועין פרה אינם ניתנים לצפייה מסככת התצפית. לאורכו של הנחל היו פזורים בתקופה הביזנטית מנזרים רבים ומערות התבודדות (מבדד-לאורה).
נחל פרת מזוהה גם עם נחל כרית הנזכר בהקשר לנבואת הבצורת שנושא אליהו הנביא למלך אחאב: וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלָיו לֵאמֹר.  לֵךְ מִזֶּה, וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה; וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הַיַּרְדֵּן. וְהָיָה, מֵהַנַּחַל תִּשְׁתֶּה; וְאֶת-הָעֹרְבִים צִוִּיתִי, לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם.  וַיֵּלֶךְ וַיַּעַשׂ, כִּדְבַר יְהוָה; וַיֵּלֶךְ, וַיֵּשֶׁב בְּנַחַל כְּרִית, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הַיַּרְדֵּן. וְהָעֹרְבִים, מְבִאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר, וְלֶחֶם וּבָשָׂר, בָּעָרֶב; וּמִן-הַנַּחַל, יִשְׁתֶּה.  וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים, וַיִּיבַשׁ הַנָּחַל:  כִּי לֹא-הָיָה גֶשֶׁם, בָּאָרֶץ (מלכים א' פרק יז' פסוקים ב'-ז'). 

הלידו ושרידי מפעל האשלג
הלידו בצפון ים המלח נמצא סמוך למפגש כביש 90 עם דרך אספלט רעועה שהוליכה בזמנו למפעל האשלג הישן. הכניסה לדרך ממול תחנת הדלק ובניין המועצה האזורית מגילות. זהו מבנה נטוש ששימש להנאתם של שועי ממלכת ירדן בתקופת המנדט הבריטי. לצדו נבנה מלון שגם שרידיו נותרו מיותמים מאז פינוי האזור מיושביו היהודים ב-14 במאי 1948 ערב הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב לתחומה.
המדרגות היורדות מרחבת המבנה מעידות יותר מכל על מפלס ים המלח שהגיע בעבר ממש עד המרפסת. כיום מצוי קו החוף במרחק רב מכאן ולפי מדידות שנעשו בשנה האחרונה הוא מצוי מעבר לגובה 425 מ' מתחת לפני הים. התאדות ים המלח וחוסר כניסה של מי ירדן, כמו גם ירידה בכמות המים הנשפכים לאגם מנחלי ממלכת ירדן הביאו לנסיגה הגדולה של קו המים. גדר הגבול של ימינו מפרידה בין הלידו לקו המים.
על קירותיו של המבנה המעוגל והנטוש נפרס לכל האורך ציור קיר של מפה ביזנטית עתיקה. האמנות הייחודית הזאת נעשתה בשנת 1973 ע"י האמן גרשון כוכבי, ששהה כאן עם יחידת המילואים שלו ובילה את זמנו החופשי ביצירת ציור הקיר המרשים.
במבט מכיוון הלידו אל השטח שנחשף בנסיגת הים, ניתן לראות בכיוון דרום מזרח תל גדול של אבנים הידוע בשם רוג'ום אל בח'ר (גל האבנים של הים).
על התל ניצב בעבר עמוד למדידת גובה פני הים, דבר המעיד גם הוא על המפלס הגבוה של המים עד לשנות ה-70 של המאה הקודמת.
בסמוך לגל האבנים גילה הארכיאולוג פסח בר אדון ("עזיז אפנדי"), מספר עוגנים והסיק מכך כי האתר שימש מעגנה לסירות ששיטו בתקופות קדומות בים המלח.

הלידו והמלון שכנו בקרבת מפעל האשלג שהוקם כאן בשנת 1930 ע"י משה נובמייסקי.
נובמייסקי, מהנדס מכרות מרוסייה ביקר בארץ לראשונה בשנת 1911. בין שאר סיוריו ופעולותיו בארץ הוא נטל דגימות ממי ים המלח ושלחן למעבדות בסיביר כדי לבדוק את האפשרויות להפיק מהם מלח ואשלג.
התוצאות החיוביות שהתקבלו הביאו אותו מיד עם עלייתו לארץ בשנת 1920 לפעול אצל הבריטים להשגת זיכיון להקמת מפעל אשלג במקום. מאמציו נמשכו כ-9 שנים עד שלבסוף הגיעו האישורים המקווים ובשנת 1932 יצא משלוח האשלג הראשון לאנגליה. שנתיים מאוחר יותר הוא מקים מפעל נוסף בדרום ים המלח ובתום עשור לפעילות המפעל מגיע היקף יצורו לכ-600 אלף טונות אשלג בשנה. בשנות ה-40 סיפק המפעל את מחצית תצרוכת האשלג של בריטניה.
עובדי המפעל הגיעו תחילה מירושלים ובשנת 1934 הוקם לצד המפעל מחנהעובדים. מאוחר יותר הוחלט לנצל את המצב למטרות נוספות ועל בסיס זה החליטה תנועת המחנות העולים בשנת 1939 להקים בסמוך את קיבוץ בית הערבה במסווה של מחנה עובדים. חבריהקיבוץ שהיוו את עיקר כוח העבודה במקום עסקו בין השאר בפריקת דוברות האשלג שהגיעו מהמפעל הדרומי ובשמירה על המתחם. הדבר אפשר להם לקבל כלי רכב ולשאת נשק בהסכמת הבריטים. על בסיס זה שולב גם הפלמ"ח באבטחה ואנשיו יכולים היו להשתמש ברכב ובנשק הזה לאימוניהם. במקביל שימש המקום תחנת מעבר להברחת יהודים מארצות ערב.
לקראת יום הכרזת המדינה התקבלה החלטה לפנות את היישוב שהיה בסכנת נפילה לידי הלגיון הירדני. זאת למרות הבנות שהושגו עם המלך עבדאללה לאפשר את העברת המפעל לבעלות ירדנית ובתנאי שפעילותו תמשך. אנשי בית הערבה סרבו לעסקה ולקראת הפינוי הם חיבלו במכונות ובמבנים. לאחר עזיבת המקום הקימו המפונים את הקיבוצים כברי וגשר הזיו. עם כיבוש המקום מחדש במלחמת ששת הימים הוחלט שלא לשקם את המפעל הצפוני. המפעל הדרומי שנפל אף הוא לידי הירדנים, שוחרר בנובמבר 1948 במסגרת מבצע לוט ומאז הלך והתפתח לאחד ממפעלי התעשייה הגדולים בישראל.
בית הערבה הוקם מחדש כקיבוץ בשנת 1986 ובשנת 2000 התיישבו חבריו בנקודת הקבע של ימינו.

גן לאומי קומראן
גן לאומי קומראן מצוי למרגלותיו של מצוק העתקים והכניסה אליו מהכביש המוליך לקיבוץ קליה. זהו אתר המשתרע על שטח קטן יחסית אך מכיל בקרבו ריכוז רב של ממצאים המספרים על קהילת היחד, המזוהה כקהילת האיסיים ועל גילוי המגילות הגנוזות באזור. הכניסה לאתר נעשית דרך אולם המציג חזיון אורקולי באורך 7 דקות בשפות שונות. זהו חזיון שיש בו יותר מאווירת המקום ומעט מאוד מידע על האתר. בהמשך עוברים המבקרים דרך מיני מוזיאון המספק מעט הסברים על הממצאים שבאתר. באחת מחלונות המוזיאון ניתן לראות ממצאים אותנטיים שהתגלו בחפירות.
הסיור באתר עצמו חושף לעיני המבקר מקבץ גדול של מקוואות טהרה, אמות ובורות מים. לצד אלה ניתן לראות אולמות מאורכים המזוהים כחדר הסופרים וכחדר האוכל של אנשי הקהילה. בצמוד לחדר האוכל נמצא חדר קטן יותר שזוהה כמטבח. זאת, בשל כלי האכילה הרבים מחרס שהתגלו בו. באתר נמצאו גם שרידי כבשן, קברת אדמה המזוהה כבית קברות שהתגלו בו כ-600 קברים, וכן משטח שעליו היו פזורים כ-100 אלף גלעיני תמרים ומעט שרידים של מבני מגורים.
בגבעות החוואר הסובבות את קומראן ובמרומי מצוק העתקים שמעל האתר התגלו מערות רבות. בחללי 11 מתוך המערות הללו נמצאו במרוצת השנים, החל משנת 1947 ועד השנים האחרונות, כ-900 מגילות שונות ועד כ-16,000 קטעי מגילה קרועים.
שטחו המצומצם של האתר והממצאים שהתגלו בו מעידים יותר מכל על חיי הסיגוף וההינזרות שהתקיימו בו, והם מלמדים משהו על אורחות חייהם של אנשי כת האיסיים.

 האיסיים היוו קהילה קטנה יחסית בהשוואה לשתי הקהילות הידועות יותר של תקופת ימי הבית השני בארץ ישראל. הגדולה בקבוצות הללו הייתה זו של הפרושים.
הפרושים נמנו באותם ימים עם רוב רובו של העם. הם נקראו כך בהיותם מפרשי התורה ומהם יצאו רוב חכמי הדור. עפ"י אמונתם, האלוהים הוא זה שקובע את גורל הכל. גורלו של האדם אינו נתון בידיו שכן ה' הוא המכתיב גורל זה. הפרושים האמינו בחיי נצח ואמצו את התורה בכתב ובע"פ ככתבן.
הצדוקים היוו קבוצה קטנה יותר בקרב העם באותה תקופה. זוהי קבוצה המוכרת עוד מימי בית ראשון כצאצאי משפחת צדוק הכהן. אנשי הקהילה שימשו כוהנים בבית המקדש והתנהלותם יצרה ניכור ומרחק בינם לבין הציבור הרחב. הם נהנו משפע המעשרות שהתקבלו מהעולים לרגל והתנהגו כאליטה לכל דבר. הם התנגדו לאמונה הקובעת שהכל נקבע ביד הגורל והאמינו כי האדם קובע את גורלו במעשיו ובהתנהגותו. הצדוקים לא האמינו בתורה שבע"פ וגם לא בחיי העולם הבא.
האיסיים לעומת זאת, אכן האמינו בגורל, בגזרה, בתורה שבע"פ ובעולם הבא, אך חייהם היו שונים מאלה של הפרושים בהיותם חיים בקבוצות קומונליות.

 קהילות היחד היו פזורות במקומות שונים בארץ ולא רק במדבר. ניתן היה למצוא קבוצות של איסיים בירושלים וביישובים אחרים ועדות על כך ניתן לקבל מהימצאותו של שער המכונה "שער האיסיים" באזור הר ציון.
אורח חייהם המיוחד של האיסיים בא לביטוי גם בהיטהרות מתמשכת על פני כל שעות היממה. בהשכימם ליום עבודה הם היו טובלים במקווה ובשובם לאחר מספר שעות מהעבודה לארוחת בוקר, היו טובלים בשנית ומחליפים את בגדי העבודה לבגד נקי וצחור. לאחר הארוחה שבו אנשי הקהילה לעבוד עוד מספר שעות ובשובם לחדר האכל החלים בגדים וטבלו שוב. כך היו עושים גם לקראת סעודת ערבית וחוזר חלילה מדי יום. חלקם עסקו בכתיבה באופן קבוע ואחרים היו אנשי מלאכות כפיים במכוורת, בתמרים ובעבודת האדמה. באבנטם נשאו מעיין מעדר קטן שנועד לשרתם בעשיית צרכים ואת לילותיהם היו עושים על גבי מחצלות פרושות על הקרקע.

לשם ביצוע תהליכי הטהרות כאלה, בנו האיסיים מערכות מים משוכללות שבאמצעותן סכרו את מי הגשמים בערוצים היורדים מהמצוק והובילו אותן באמצעות אמות מטויחות עד לבורות המים העמוקים ומשם אל שפע המקוואות שעמדו לרשותם. בממצאים שהתגלו ניכרת מחשבה, פעילות הנדסית והשקעת עבודה רבה.
קהילת האיסיים הייתה פתוחה בדרך כלל לגברים בלבד אך ידועות גם קבוצות קטנות שבהן לקחו להם אנשי הכת נשים לשם הולדת בנים (כך עפ"י יוסף בן מתתיהו). בחירת הנשים הללו נעשתה לאחר תקופה ארוכה של בדיקות שנועדו להבטיח את יכולתן של אותן נשים ללדת בנים זכרים. לא ברור כיצד נעשו בדיקות אלה ועל מה הסתמכו אנשי הכת בקביעתם.
יוסף בן מתתיהו גם כותב על האיסיים, כי "…הם לוקחים להם נערים רכים בשנים לשרתם",מבלי לפרט את כוונותיו בפסוק זה.

מאות גווילי המגילות שהתגלו במרוצת השנים באזור משויכות עפ"י חלק גדול מהחוקרים לאיסיים בני קהילת היחד, אף כי יש גם כאלה שחולקים על כך.המגילות הראשונות התגלו בשנת 1947 ע"י בדואים בני שבט התעמרנה. החיפושים אחריהן והניסיונות לרכוש את אלה שכבר נודע דבר הימצאן בידי סוחרי עתיקות בבית לחם והסביבה, הביאו להאמרת מחירן ולקשיים בהשגתן. עם זאת רוב רובן של המגילות נמצאות כיום בישראל ואלה מצויות בתהליכי סריקה ושימור על מנת להעלות אותן לתצוגה אינטרנטית במהלך חמש השנים הקרובות. חלק גדול של המגילות נמצא בתוך כדים בחלק המערבי של האתר ואחרות במערות נוספות. מספר רב של מגילות נמצאות מאוחסנות במוזיאון רוקפלר בירושלים, אך יש שמצויות במוזיאונים אחרים. אחת מהן, מגילת ישעיהו, מוצגת בהיכל הספר שבמוזיאון ישראל.
המגילות הגנוזות מתחלקות לשלוש קבוצות בהן קבוצת המגילות המקראיות. קבוצת המגילות הכיתתיות וקבוצה מגילות הספרים חיצוניים.

קבוצת המגילות המקראיות מונה כ-200 כתבים (חסרות בה מגילת אסתר וספר נחמיה). אלה הם כתבי היד הקדומים ביותר של התנ"ך בהשוואה לספרי מקרא מאוחרים יותר כגון קודקס קהיר מהמאה ה-9 לספירה, כתר ארם צובה מהמאה ה-10 לספירה ותנ"ך לנינגרד של ימינו מהמאה ה-11 לספירה.
בדיקת הבדלים בין ההוצאות השונות של התנ"ך מגלה שוני בין המגילות מימי בית שני לבין הגרסאות המאוחרות יותר. הדבר בא לביטוי בנוסחים שונים של משפטים, מילים ואותיות. למגילות הקדומות מצורפים גם פירושים שונים מאלה שנכתבו מאוחר יותר.
קבוצת המגילות הכיתתיות כוללות אוסף של כללי התנהגות, תקנות וחוקים. הידועה בהן היא מגילת סרך היחד שמהווה תקנון מפורט לקבלת חברים חדשים ולגרוש מהקהילה. מופיעים בה איסורים שונים כגון איסור על דיבור בזמן האוכל, איסור על מסירת בגד למי שאינו חבר בכת וסדרה של עונשים שיושתו על מפירי החוק. מגילה בולטת אחרת היא מגילת בני אור ובני חושך. זהו כתב יד בעל גוון משיחי, שלפיו חברי הכת נבדלים מהמשתייכים לקבוצות אחרות בהיותם אנשי האור. עפ"י המגילה, במהלך שבע המלחמות המפורטות בה, ינצחו בני האור בקרב האחרון את בני החושך.
קבוצת מגילות הספרים החיצוניים כוללת בין השאר את מגילת ההודיות, את מגילת הפשרים ומגילה חיצונית של ספר בראשית, וכן מגילות ספר חנוך וספר בן סירא.

המגילה הגדולה מכל אלה שנמצאו היא מגילת המקדש שנפרסת על פני 9 מ' קלף. היא נרכשה בשנת 1967 מסוחר העתיקות מבית לחם ונכללים בה קטעים רבים המתארים את המקדש בימי בית שני. מתוארת בה גם שיטת חישוב לוח השנה של האיסיים. על פי התיאור ניהלו האיסיים לוח שנה המושתת על השמש בלבד. משום כך, תאריכי החגים והמועדים שלהם התקיימו בפער ימים מאלה שנחוגו ע"י אנשי הקהילות היהודיות האחרות בארץ ובגולה.

מגילה אחרת שהתגלתה במערה בקרבת קומראן, היא מגילת הנחושת. גילויה נעשה ע"י משלחת ארכיאולוגית בשנת 1952 ונלקחה למשמרת למוזיאון  העתיקות בעמאן. כתב המגילה חקוק באמצעות אזמל והוא מפרט רשימה של 60 אוצרות שונים ומקום הטמנתם. יש הסבורים כי מדובר באוצרות בית המקדש, אך  נמצאים כאלה החולקים על כך בטענה שמדובר ברשימה ערטילאית, משום שאין זה הגיוני שדווקא אנשי כת נבדלת משאר העם, אשר מתנגדת לאורחות חייה הצדוקים ואמונותיהם, תהיה זו אשר בידיה יופקדו האוצרות הללו.
קומראן של ימי הבית השני נבנתה על שרידי יישוב מתקופת המלוכה. באתר חיו כמה עשרות של אנשי כת האיסיים ויישובם חרב בימי המרד הגדול ברומאים.

הדרך מקומרן לעינות צוקים וחורבת מזין
מצוק העתקים המתגלה לעינינו במלוא עצמתו מיד במעבר מכביש 1 לכביש 90, חושף לעינינו את הגבול המובהק של מדבר יהודה בקטע המזרחי הנושק לאזור ים המלח. מצפון נשקפים בתי קיבוץ בית הערבה ובסיס מול נבו והמנזר דיר חג'לה שעל גדות הירדן. המקום מוזכר בספר יהושע פרק טו' הגבול המזרחית ביותר בין נחלת יהודה לשבט בנימין, וכאן על פי המסופר העביר אליהו הנביא את סמכות הנבואה לאלישע ועלה השמיימה.

מדרום נראה חלקו הצפוני של הים וחופו המרוחק מרחק רב מקו החוף שהיה קיים כאן עד לפני כ-40 שנה. מצד מערב לרגלי המצוק נראים בתי קיבוץ קליה (ראשי תיבות של "קם לתחייה ים המוות") ופתחי מערות אתר קומראן. מרחבי כיכר הירדן נפרסים כאן לכל מלוא העין ולצד הדרך מלווים אותנו בתי הלידו שהיה קיים כאן בימי המנדט הבריטי ולצדו המבנים הנטושים של מחנה האשלג הצפוני. וכן, מטעי תמרים, מאגר אוג המצוי בפתחו של נחל אוג, שרידי בתיו של המחנה הצבאי הירדני, שמורת הטבע עינות צוקים (עין פשחה) ועתיקות היישוב הקדום בחורבת מזין.
בקטע הכביש שבין עינות צוקים לחורבת מזין אחרי אבן סימון ק"מ 274 נראים מצוירים על סלעי המצוק בגובה נמוך האותיות P.E.F  תחומות בין שני קוים שחורים. האותיות הן קיצור של Palestine Exploration Fund  (הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל) והסימון מציין את גובהו של ים המלח בשנים שבהם הגיעו מימיו עד המצוק. הסימון הראשון נעשה בשנת 1900 ע"י  איש הקרן, הרופא הירושלמי דר' מסטרמן ובמהלך השנים הבאות נעשו סימוני גובה נוספים בשנים 1917 (קופה), 1935 (סלמן) ו-1967 (ציפורה קליין מהאוניברסיטה העברית). 

שמורת עינות צוקים (עין פשחה)
עיינות צוקים היא שמורת המעיינות הנמוכה ביותר בעולם. שמה משלב בין היותה ממוקמת לרגלי מצוק העתקים והמעיינות השופעים בה. השמורה משתרעת על שטח של כ-7,000 דונם והיא מקבלת את מימיה משלושה מוקדים של מעיינות: עין פשחה, עין ע'זל ועין תנור, בספיקה של כ-80 מיליון קוב בשנה. אלו מים שנאגרים מאגני ניקוז המצויים מזרחית לקו פרשת המים של הרי יהודה אשר מחלחלים לתהום ופורצים כאן למרגלות המצוק. פריצת המעיינות נובעת מהתרחקות שני לוחות טקטוניים המצויים כאן בשכנות. בצדו המזרחי זהו הלוח של חצי האי ערב שעליו יושבת מדינת ירדן ובצד מערבי מצוי לוח סיני שבשוליו יושבת ארץ ישראל. שני הלוחות מתרחקים זה מזה בקצב של 1 ס"מ בשנה. לוח ערב נע צפונה בקצב מהיר יותר מלוח סיני ובמקביל קיימת גם תנועת התרחקות של הלוחות זה מזה. ככל שהמרווח בין הלוחות גדל, כך מתרחבים גם מקורות שפיעת המים המתוקים מתוך הסדק. אלה נמהלים מעט במליחות הקרקע שספגה את מי ים המלח, אךעדיין מדובר במים ראויים לשתייה.
תהליך התרחקות הלוחות הוא שאחראי גם ליצירת הבקע הסורי אפריקני שמתחיל במזרח טורקיה ונמשך עד טנזניה שבאפריקה.
שמורת עיינות צוקים מושפעת ממיקומה הגיאוגראפי בלבו של הבקע. היא מהווה נווה מדבר בתוך שורה של נאות מדבר אחרות, בהם יריחו שמצפון, עין גדי ועיינות קנה בדרום. מקורות מים אלה מהווים נקודות משיכה לבעלי חיים ובהיות השמורה מצויה ממזרח לכביש 90 המונע את המעבר על המעיינות, נאלצים מפעילי האתר לספק לבעלי החיים מים בשקתות מיוחדות המצויות ממערב לכביש (שנסלל ב-1971).

הצומח בשמורה מאופיין בחגורות של צמחי מלחה ומים בהם המלוח, האשל, קנה וסמר. ביניהם ניתן לראות עצי תמר לרוב ופרטים של עצי פתילת המדבר (תפוח סדום). השריפה הגדולה שפרצה בשמורה בשנת 2008 כילתה חלקים נרחבים של הצומח ושינתה את נופו של המקום, אף כי כוחה של הצמחייה לשקם את עצמה ניכר בכל רחבי האתר. 

אזור הבקע מהווה גם ציר נדידת הציפורים מאירופה לאפריקה ובחזרה. זהו ציר הנדידה השלישי בחשיבותו בעולם. בשמורה עצמה ניתן לראות קינון נרחב של דרור הירדן. במים הזורמים ונאגרים בשמורה מצויים שני מיני דגים: אמנון הירדן ונאווית המלחות. על עצי האשל ניתן לראות את אורגת האשלים, נמלה שניזונה מהפרשות מתוקות של כנימות. הכנימות חיות בסימביוזה עם הנמלה שדואגת להגן עליהן במעיין "רפת" של כנימות והן "גומלות" לנמלה בהספקת המזון הידוע גם בשם "טל דבש". יש הסבורים כי זהו המן שנזכר בנדודי ישראל במדבר.
הירידה הגדולה בכמות המשקעים בשנים האחרונות הורידה את מפלס מי התהום באקוויפר ההר והביאה לנדידת המעיינות בשמורה. ככל שהמפלס יורד מקור הנביעה מתרחק מקרבתו למצוק והוא נע מזרחה לכיוון ים המלח. כתוצאה מכך, התרוקנו חלק מהאגמים המלאכותיים שבשמורה ממימיהם או שהכמות בהם ירדה. נסיגת ים המלח למרחק רב מקו החוף של שנות ה-70 הביאה גם לבריחת מי התהום. כתוצאה מכך נוצרו חללים בשכבות הגבוהות של האדמה. זאת הסיבה להיווצרותם של מיני קניונים החורצים בעוצמה את פני הקרקע לאורך השטחים הנפרסים מהשמורה אל קו הים הנסוג. את מקומם של המים המלוחים שנסוגו, תופסים המים המתוקים ואתם נעה גם הצמחייה אל חלקות הקרקע הפתוחות.

בשמורה נמצאו סימני התיישבות אדם החל מתקופת בית ראשון. למרות האקלים הקיצי הקשה מצאו כאן בני אדם מקום לחיות בו והיו אף שנטעו באזור את ארמונות החורף שלהם. הפרנסה התבססה בעיקר על כריית מלח ולעתים גם על האבן הביטומנית המצויה בקרקעית הים שניתן לייצר ממנה חומרי איטום בהם גם אספלט וכופר.
ענף אחר היה גידול האפרסמון והפקת הבושם. בעיינות צוקים התגלו שרידי חווה (אולי מתקופת מלכות מנשה) ששימשו ככל הנראה לגידול עץ ייחודי זה והפקת הבושם מהפרשות נוזליות המופקות ע"י פציעת הענפים ובאמצעות השריית הענפים במים חמים לצורך ספיגת הריחות. המידע המדויק אודות תהליך ההפקה נתון בוויכוח והואעדיין בגדר תעלומה, על אף שכיום נעשים תהליכי שחזור ומחקר בנושא זה בגן הבוטני בעין גדי.

התחלת החפירות באתר הייתה בשנת 1950, אך החפירה המשמעותית יותר נעשתה בשנת 2001 ע"י הארכיאולוג יזהר הירשפלד. למרות מסקנותיו של הירשפלד בדבר היותו של המקום אתר ייצור בושם האפרסמון, סבור הגיאולוג אלי רז מעין גדי, כי המתקן שימש להפקת יין תמרים. בקביעתו הוא נשען על העובדה שבקומראן הסמוכה נמצא משטח ועליו אלפי גלעיני תמרים, דבר המעיד על ענף מסחרי משגשג מפירות התמר. גם העדרם של תנורים הנחוצים להפקת הבושם מחדד את קביעתו, אף כי תנורים כאלה התגלו בקומראן הקרובה למדי לשמורה.
שמורת עיינות צוקים נחלקת לשלושה חלקים. אחד החלקים מיועד לקליטת הקהל הרחב בעוד חלק אחר, הגדול ביותר, אסור בכניסה כלל וחלק נוסף, "השמורה החבויה", פתוח רק לקבוצות מודרכות ע"י מדריך מוסמך לכך.

 חורבת מזין
חורבת מזין נמצאת בק"מ ה-271 על כביש 90 מול מוצא נחל קדרון (ואדי ענר) והיישוב אבנת. המקום התגלה ע"י "איש המדבר", פסח בר אדון בשנת 1968. עד מלחמת ששת הימים היה האזור נתון לשליטת ממלכת ירדן, אך השמועות אודות מציאתם של המגילות הגנוזות בחבל ארץ זה משכו לכאן התעניינות רבה. לאחר המלחמה ניתן היה להגיע לכאן בחופשיות, על אף שחלק זה של כביש 90 נסלל רק בשנת 1971.
בהגיעו לאתר גילה בר אדון מקבץ של אבנים שהביאו אותו לקיים חפירה במקום. לעיניו התגלה מבנה גדול עטור חומה ומגדלי שמירה והוא זיהה אותו כיישוב יהודי מימי בית ראשון, תקופת שלטונו של המלך עוזיהו.
וַיִּבֶן עֻזִּיָּהוּ מִגְדָּלִים בִּירוּשָׁלִַם, עַל-שַׁעַר הַפִּנָּה וְעַל-שַׁעַר הַגַּיְא וְעַל-הַמִּקְצוֹעַ; וַיְחַזְּקֵם.  י וַיִּבֶן מִגְדָּלִים בַּמִּדְבָּר, וַיַּחְצֹב בֹּרוֹת רַבִּים (דברי הימים ב' פרק כו' פסוק ט').
בר אדון הסתמך בקביעתו על רשימה של ערים עבריות שהיו באזור ים המלח ושימשו תחנות משמר והיו בהן מספנות לעגינת הסירות שהובילו אספלט וכופר מהים אל החוף. מעגנה כזאת התגלתה גם בחרבת מזין ובר אדון תיארך אותה לתקופת בית ראשון. עדויות על שייט סירות בים המלח ניתן למצוא בפסיפס מפת מדבא שבממלכת ירדן.
בחפירות חורבת מזין התגלו גם מטבעות מהתקופה ההלניסטית, דבר המעיד על קיומו של ישוב יהודי במקום גם בתקופה זו. בתצפית מכאן אל הצד הירדני של ים המלח ניתן לראות את מקומה של העיר מכוור. העיר נבנתה לראשונה ע"י אלכסנדר ינאי בשנת 90 לפנה"ס ולאחר שנהרסה בשנת 57 לפנה"ס, נבנתה מחדש בשנת 30 לפנה"ס ע"י הורדוס. על פי מקורות שונים, במקום זה נכלא יוחנן המטביל וראשו נערף.
מכוור הייתה אחת מהערים היהודיות הבודדות ששרדו לאחר חורבן ירושלים במרד הגדול נגד הרומאים בשנת 70 לספירה. אך בשנת 72 לספירה נאלצו מגיניה להיכנע למצור הרומאי שנערך עליה ואנשיה הורשו להתפנות ללא פגע.                   

 

 

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>