השרון

 

מסלול סיור לאזור השרון, כולל ביקור באתרים שיח' מושרף, מצודת קקון, נחל אלכסנדר, חוות חפצי בה, גן לאומי אפולוניה (ארסוף) וסידנא עלי. טיול המשלב היכרות עם אזור השרון סיפורי התיישבות, פרקי היסטוריה והליכה בטבע. טיול נעים  

 הדרך מצומת מורשה לשיח' מושרף

הנסיעה מאזור גוש דן לכיוון צור נתן, מפגישה כבר בתחילה עם החתך המאפיין את אזור השרון. חציית רכסי הכורכר והעלייה להדום השומרון מאפשרת היכרות ראשונית עם המבנה הגיאומורפולגי של חבל ארץ זה, עוד בטרם נתוודע לנושא בכללותו.
כביש הרוחב מספר 5 מביא אותנו דרך צומת מורשה, צומת ירקון וצומת קסם למפגש עם כביש 444. בדרכנו לנקודת מפגש זאת אנו עוברים על פני חורשת איקליפטוסים הנראית מצד דרום של הכביש (מימין). החורשה היא חלק מגן לאומי ירקון, שכולל בתוכו גם את מבצר אנטיפטרוס-אפק. האיקליפטוסים מלווים את קו הזרימה של נחל הירקון שמקבל את מימיו ממעיינות ומהנחלים, רבה, קנה, שילה ובהמשך מנחל אילון.

בצומת קסם שבה אנו פונים צפונה, נוכל לראות במזרח את כפר קאסם שמשמו נגזר שם הצומת. הכפר הוותיק שמניין שנותיו עולה על 330 שנה, ידע בעברו אירוע כואב. ערב מבצע קדש, ב-29 באוקטובר 1956 הכריז הממשל הצבאי, שהכפר היה בפיקוחו, על עוצר כללי. זאת בשל היותו סמוך לגבול הירדני. למקום נשלחו כוחות משמר הגבול כדי לאכוף את הצו ולמולם הופיעו תושבים שחזרו מהשדה מבלי לדעת דבר על הכרזת העוצר. אנשי משמר הגבול פתחו באש על התושבים והרגו 43 גברים, נשים וילדים. הטבח עורר זעזוע רב ומבצעיו נשפטו ונדונו לתקופות מאסר שונות. בשנת 1959 בוטל הממשל הצבאי באזור, אך האירוע בכפר קאסם משמש מאז בצה"ל, דוגמה ללימוד מהי פקודה בלתי חוקית בעליל.

 כביש 444 חוצה בצומת חורשים את כביש 531 המוליך לעבר קיבוץ חורשים, יער חורשים, כפר ברא והיישובים נירית, ירחיב ומתן. לצדו של כביש 444 בקטע זה שמצומת קסם עד צומת נווה ימין, נוכל לראות את מושב חגור, והיישוב ג'לג'וליה. על פי אחת הסברות (פרופ' אולברייט), המקום מזוהה כגלגל שבשרון, כנזכר בספר יהושע יב' 23: "מֶלֶךְ-גּוֹיִם לְגִלְגָּל".
התגלו כאן שרידים מהתקופה הכנענית, מבנה "מסכרה" לתעשיית סוכר שהוקם ע"י הצלבנים, חאן ממלוכי שנבנה לצדה של דרך הדואר וקברו של שמס א-דין, אחד ממפקדיו של צאלח א-דין.

 בהגיענו לצומת נווה ימין נפנה מערבה לכביש 55 ונגיע לצומת כפר סבא מזרח. מצדה הדרומי (שמאל) של הצומת נוכל לראות את מבנה קבר השיח' המזוהה עפ"י המסורת כמקום שבו נקבר בנימין בן יעקב. זוהי מסורת שאינה נסמכת על ממצאים היסטוריים אשר מהווה סיפור פולקלורי ללא קשר לעובדות כלשהן, כמו זיהויים רבים נוספים של קברים עתיקים ברחבי הארץ.

בדרכנו ליישובי "הצורים" ו"הכוכבים", נפנה בצומת לכביש 5504. נראה ממערב לנו את השכונות הצפוניות של כפר סבא וחורבת סבייה שמזוהה ככפר סבא הקדומה. נחלוף על פני קיבוץ ניר אליהו (על שמו של אליהו גלומב), נעבור מעל כביש 6, נראה את מבנה הקבר המשויך לשמעון בן יעקב ונגיע לקיבוץ אייל. מדרום לנו (מימין), נראה את העיר קלקיליה שבתחומי הרשות הפלסטינית. כאן מתחברים שוב לכביש 444 שנקטע בשל מיקומה של קלקיליה ונוסעים בו צפונה. נחלוף על פני העיר טירה ונגיע עד לכניסה ליישוב החדש צור יצחק ולישוב העברי הוותיק ביותר באזור, צור נתן. הכביש מתעקל במעלה הדרך מזרחה לכיוון סלעית וכעבור זמן קצר נראה ממערב לנו את קבר שיח' מושרף.

  תצפית שיח' מושרף
בהגיענו לאתר שיח' מושרף נפתחת לפנינו תצפית מרהיבה על השרון לכל מלוא העין. נוכל לראות מכאן הרחק במערב את הרצליה, כפר סבא ונתניה ולרגלנו ישתרעו הערים טירה וטייבה. מדרום נראה את צור יגאל וכוכב יאיר שנושקים לקו הירוק מצדו המערבי וממזרח לנו את צור נתן המצוי ממש במקום בו עבר קו הגבול בין ישראל לממלכת ירדן לפני יוני 1967.
האפיק המתחתר מצפון לנו הוא אפיקו של נחל אלכסנדר וממזרח מתנשא רכס הרי שומרון. השרון הוא יחידת נוף שגבולותיו הם: במזרח – נחל הירקון, במערב – הים התיכון, בצפון – נחל תנינים ובמזרח – הרי שומרון. שני נחלים נוספים: נחל פולג ונחל אלכסנדר חוצים את השרון ממזרח למערב. בימי קדם היה חבל ארץ זה זנוח ומאופיין בביצות נרחבות. ההתמודדות הקשה וחוסר היכולת להדביר את הביצות דחקו את ההתיישבות אל עבר ההרים ורק רועי הצאן המשיכו לנצל את שטחי הקרקע היבשים למרעה העדרים. התנ"ך מעיד על מצבו הגיאוגראפי של האזור מספר אזכורים:

"אָבַל אֻמְלְלָה אָרֶץ הֶחְפִּיר לְבָנוֹן קָמַל הָיָה הַשָּׁרוֹן כָּעֲרָבָה וְנֹעֵר בָּשָׁן וְכַרְמֶל" (ישעיהו, לג' 9).

"וְהָיָה הַשָּׁרוֹן לִנְוֵה-צֹאן, וְעֵמֶק עָכוֹר לְרֵבֶץ בָּקָר…" (ישעיהו סה' 10).

"וְעַל-הַבָּקָר הָרֹעִים בַּשָּׁרוֹן, שטרי (שִׁרְטַי) הַשָּׁרוֹנִי" (דברי הימים א', כז' 29).   

 מנקודת התצפית ניתן להבחין במבנה המאפיין את השרון, כפרק המשך לחתכי הקרקע שנראו לעינינו בכביש 5. השרון מחולק מבחינה גיאומורפולוגית ל-3 רצועות אורך שוות שרוחב כל אחת מהן כ-5 ק"מ ובסה"כ מגיע רוחבו באזור זה לכ-15 ק"מ.
הרצועה שעליו מצויה התצפית מתרוממת לגובה של כ-170 מ' מעל פני הים. זהו החלק הידוע בשם "הדום השומרון" בהיותו האזור המוגבה של מישור החוף הנושק לשומרון. זוהי רצועה שבהמשך לה במזרח מצויות הגבעות של שפלת יהודה. למרגלות הדום השומרון מצוי עמק המרזבה. אזור זה הוא נקודת מפגש בין קרקעות סחף גירני מעורבות בחול קוורץ וחרסית. מפגש זה יוצר את אדמות הטרה רוסה אדומה והרנזינה אפורה, שידועות כמשובחות לעיבוד חקלאי.

ברצועה הבאה, מערבית לעמק המרזבה, מצויות קרקעות החול האדום. אלה אדמות עשירות בברזל שבא לידי ביטוי בצבע הנובע מחמצון חלקיקי הקרקע. לאורך רצועה זו השתרע בעבר יער אלוני התבור ששרידיו עוד ניכרים ברחבי האזור.

הרצועה הבאה, היא רצועת רכסי הכורכר (תלכיד של חול וקוורץ עם תמיסות גירניות של סלעי משקע יבשתי). אלה הם 3 רכסים לא סימטריים ברוחבם שמתנשאים למטרים ספורים מעל פני הים וביניהם מפרידים רצועות עמוקות יותר שנקראות "אבוסים". רוחב כל רכס אינו עולה על כמה עשרות עד מאות מטרים.

 בחלק זה של האזור השתרכו בעבר הביצות. המים שזרמו בכוח רב ממורדות הרי שומרון דרך הדום שומרון אל החלקים הנמוכים של המישור, פגשו בדרכם את גבעות החולות וכתוצאה מכך איבדו מכוחם. במפגש הבא עם גבעות הכורכר, אבדה אנרגיית הזרימה כליל והמים נותרו לעמוד באבוסים הנמוכים מבלי יכולת למצוא לעצמם דרכי ניקוז, ובלי אפשרות לחלחל לעומק בשל שכבת החרסית האטימה. מצב זה מנע את ההתיישבות בחלק הזה של האזור, וגם היער היווה סיבה טובה להתרחקות האדם אל עבר רצועת הדום השומרון והרכסים הגבוהים. זאת, תוך שמירה על החלקים הפנויים של גבעות החול לטובת העיבודים החקלאיים שעוד ניתן היה לקיים כאן.
ההתיישבות החדשה של סוף המאה ה-19, הביאה לחבל ארץ זה את חלוצי העלייה הראשונה והשנייה. הוקמו כאן המושבות חדרה וכפר סבא, יובשו הביצות ונטעו פרדסים וכרמים.

שיח' מושרף, מזוהה כאחד השיחים הנכבדים של הכפר הערבי שהיה כאן בתקופה העותמנית. בתרגום מערבית מדובר על "השיח' הצופה", דבר המחזק את הקשר לנקודת התצפית המרהיבה שכאן. הקבר נבנה על גבי מבנה תפילה שהיה מיוחס בתחילה לכנסייה ביזנטית ובהמשך גם לבית כנסת מהתקופה השומרונית. המבנה שרצפותיו היו עשויות פסיפס כפי שניתןעדיין לראות בשטח, מזוהה כיום ע"י הארכיאולוג איתן אילון, כאחד מבתי הכנסת של השומרונים שחיו כאן בפריסה של מספר ישובים. האפסיס של בית הכנסת פונה מזרחה לעבר שכם, עובדה המחזקת של ההשערה של אילון. לצדו נמצא מקווה טוהרה מטויח שהשתמר במצב טוב. חיזוק להשערת הארכיאולוג ניתן למצוא בחפירות ההצלה שנערכו לקראת הקמת הישוב צור יצחק. בחפירות התגלו שרידים חקלאיים רבים בהם בתי בד, גתות יין, נוטרות, קולמבריומים שהעידו על התיישבות נרחבת של השומרונים בחבל ארץ זה.

 הדרך משיח' מושרף למצודת קאקון
הנסיעה משיח' מושרף לעבר מצודת קאקון נעשית בכביש 444 דרך הישובים טייבה ושער אפרים. כאן מתחברים לכביש 5614 וחולפים על פני הכפר קלנסוואה. הנסיעה באזור צפוף בישובים הערביים מאפשרת מבט על תהליך ההתפתחות של ישובים אלה מכפרים חקלאיים ועד להיותם מועצה מקומית או עיר.
גרעין הכפר שבמרכזו גרו מספר חמולות של מייסדיו, הלך וגדל במרוצת השנים אל תוך גבולן של האדמות החקלאיות שהקיפו אותו. עם הזמן הצטמצמו מאוד שטחי העיבוד ובמקומם החלו להיבנות מעגלי תעסוקה חלופיים כגון מוסכים, נגריות, מחסנים וכיו"ב. היות ותוכנית המתאר הגבילה את יכולת הצמיחה של ישובים אלה, החלה גם תופעה של בנייה לגובה שלא כמקובל במסורת הבנייה הנמוכה של הישובים הערביים בעבר הרחוק. הדבר השפיע גם מבחינה חברתית והחמולות הגדולות החלו בתהליך אטי של התרחקות חלקי המשפחה אלה מאלה תוך מציאת מגורים ותעסוקה בישובים אחרים או במקומות אחרים באותו ישוב.
 בצומת בארותיים נפגש כביש 6614 עם כביש הרוחב 57  המחבר בין נתניה וצומת השרון (בית ליד) לטול כרם. הכביש נבנה בתווי שבו עבר סעיף רוחבי של דרך הים שהוליך משפלת החוף לעבר שכם ועבר הירדן.
לאחר שפונים בכביש זה מזרחה ונוסעים עד צומת ניצני עוז, פוגשים בכביש 5714 כדי לפנות בו צפונה. הכביש עובר לצד הישובים ידחנהובת חפר ומגיע למפגש עם כביש 5803. כאן פונים מערבה (שמאלה) ונוסעים לעבר מצודת קאקון דרך מושב גן יאשיה.
לצד הכביש נראית סוללה שנמשכת מדרום לצפון לאורך עמק המרזבה. הכביש אף חוצה את הסוללה במעין פיתול שנועד להאט את מהירות הרכב בשלב החצייה. זוהי הסוללה שעליה עברה מסילת הברזל המנדטורית בין לוד לחיפה. במספר מקומות ניתןעדיין לראות את הגשרונים שאפשרו זרימת מי הערוצים מתחת לסוללה וכן, פילבוקס ששמר על המסילה.

 מצודת קאקון
שרידי מצודת קאקון, ליד מושב גן יאשיה, היא מבנה מרובע בעל 4 מגדלי שמירה בפינותיו. המצודה משקיפה מזרחה לעמק המרזבה מגבעת כורכר ברום 52 מ' מעל פני הים. מעבריה האחרים נפרסים מטעים ושדות מעובדים של יישובי האזור. השרידים הנראים כיום לעין הם שרידי המצודה הממלוכית שנבנתה בשנת 1260. זאת לאחר שהשליט הממלוכי, בייברס, כבש אותה מהסניור הצלבני של קיסריה, קאקון, שעל שמו היא נקראת עד ימינו אלה. באתר נמצאו גם ממצאים מהתקופה הרומית ביזנטית.
לאורך כל התקופות שלטה המצודה על סעיף של דרך הים העוברת בעמק המרזבה שממזרח לאתר (כיום נתיבו של כביש 6). בתקופה הממלוכית הייתה המצודה חלק ממערך חאנים ומצדים שנפרס לאורך דרך הדואר (דארב אל בריד). על פי ממצאים שונים קיימת סברה שהממלוכים אף הפעילו מכאן יוני דואר. ב-1799 ניהל נפוליון בונפרטה, בדרכו לעכו, קרבות בקרבת המצודה נגד אחמד ג'יזר והביס אותו.

בתקופה הערבית היה כאן כפר שהשתרע לרגלי המבצר. בשנת 1834, ימי שלטונו של אברהים פשה בחלקים שונים של ארץ ישראל, נערך כאן מסע לדיכוי מרד הפלחים, שפרץ ברחבי הארץ על רקע גזרות הגיוס לצבאו של מוחמד עלי, שליט מצרים. הכפר נהרס ורק מאוחר יותר חזר והשתקם.
 מיקומו הנישא של האתר הפך אותו ליעד אסטרטגי גם במהלך המאבק לעצמאות. בימי המאורעות של שנת 1936 יצאו מהכפר כנופיות פורעים לפגוע בתושבי חדרה ויישובי הסביבה.
בחודש דצמבר 1947 כבשו כוחות עיראקיים את המתחם והתמקמו ברחבי הכפר. במשך חודשים ארוכים המטירו חיילי "צבא ההצלה" אש תותחים על קיבוץ המעפיל הסמוך, עד שלזמן מה נוצר צורך לפנות את הילדים וחלק מהנשים.
בחודשים מרץ – יוני 1948 נעשו מספר ניסיונות של העיראקים לכבוש את המעפיל אך ללא הצלחה, אף כי הצליחו גרום נזקים ואבדות בנפש.
בלילה שבין ה-4 ל-5 ביוני 1948 יצא כוח של חטיבת אלכסנדרוני לכבוש את הכפר והמצודה. בחסות החשכה ובתנועת מלקחיים הגיעו הגיעה הכוח עד לגדרות המתחם והחל לנהל קרב קשה נגד הכוחות העיראקיים, תוך שהוא נעזר בסיוע ארטילרי, בשריון ובהפצצות מהאוויר. לאחר שעות ארוכות של לחימה נסוגו העיראקים תוך שהם משאירים במקום עשרות הרוגים. מקרב לוחמי אלכסנדרוני נפלו 16 לוחמים ולהנצחת זכרם הוקמה אנדרטת זיכרון למרגלות המורדות המערביים של התל.

האתר הוא כיום גן לאומי פתוח לקהל. שיקומו נעשה בסיוע חברת החשמל וחטיבת בני המושבים במסגרת המפעל לזכרו של יוסי יפה. מהתצפית המוסדרת שלרגלי המצודה נראים במזרח הישובים הערביים זמר, ג'ת, בקה אל גרבייה, בקע אל שרקייה, ברטעה וקיבוץ מגל.
במורדות התל ניתן לראות כיום עצי חרוב ועצי אלון תבור שנותרו שרידים מיער האלונים הגדול של אזור השרון.
לאחר המלחמה הוקמו בסמוך לתל המושבים גן יאשיה ואמץ.

 הדרך ממצודת קאקון לכפר ויתקין (נחל אלכסנדר)
ציר הנסיעה מקאקון לכפר ויתקין מוביל חזרה ממגרש החנייה של הגן הלאומי לכביש 5803 . הכביש מוליך מכאן צפונה עד למפגש עם כביש 581. הפנייה מערבה (שמאלה) מוליכה בכביש זה דרך הישובים עין החורש, גבעת חיים, אליכין, חוגלה וכפר הרוא"ה, כשמשני צדדיו של הכביש נראים שטחי קרקעות החול האדומות, חלקן הגדול נטוע פרדסים. בהמשך חוצה הכביש רכס כורכר ומגיע לצומת הרוא"ה. זוהי נקודת המפגש עם כביש 4 שבה יש לפנות דרומה.  בקטע קצר של נסיעה על כביש 4 בין צומת הרוא"ה לצומת חפר, נראים הישובים גאולי תימן ואליישיב, שני מושבים שמאוכלסים ביוצאי תימן.
בצדו הדרומי מערבי של צומת חפר מצוי תל חפר. בחפירות הצלה ארכיאולוגיות שנערכו במקום נמצאו שרידי ישוב יהודי מתקופת המקרא. החופרים גילו בין השאר עצמות של בעלי חיים כשרים לאכילה, ששימשו כנראה לזבח. נמצאו ממצאים נוספים המשויכים לתקופה הכנענית ולתקופת הברזל.
מצומת חפר נמשך כביש הכניסה לכפר ויתקין מספר 5720 שבהמשכו ניתן להגיע למושבים חופית וחרות. ניתן להגיע מכאן גם למושב ביתן אהרון ולהתחבר לכביש מספר 2. מעט לאחר הכניסה לכפר ויתקין מכיוון זה, באזור התעשייה של המושב, יש לפנות בכיכר צפונה (ימינה) ולהמשיך עד המפגש עם מסילת הברזל. מכאן וימינה ניתן להגיע היישר למגרש החנייה של נחל אלכסנדר.

נחל אלכסנדר (הליכה מכפר ויתקין לכביש החוף)
נחל אלכסנדר מנקז את המים מהרי שומרון לאורך כ-32 ק"מ והוא נשפך לים התיכון באזור מכמורת. בחלקים העליונים שלו זהו נחל אכזב, אך בהמשך הוא מקבל ממימי הנחלים שכם, תאנים, אומץ, בחן ואביחיל. לאורך הנחל מצוי שביל הליכה, חלקו הקצר בקטע הקרוב לכפר ויתקין, מונגש לנכים.
קיימות מספר גרסאות באשר למקור שמו של הנחל. על פי הגרסה הרווחת, הנחל נושא את שמו של המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי, שרשם ברשימת כיבושיו גם את אזור הנחל.
גרסה אחרת משייכת את השם לאלכסנדר מוקדון, אך על פי ערביי הסביבה, הנחל נושא את שמו של אסכנדר אבו זבורה, סוחר שעסק בשיווק אבטיחים תוך שימוש בנחל להשטת מטעני הפרי דרך תחנת המכס בחורבת סמרה אל הנמל הקטן במוצא הנחל לים התיכון ומשם בספינות למצרים.

בנקודת היציאה להליכה בדרך המלווה את הנחל, מצוי מגדל תצפית ורחבות הסבר על גדת הנחל. בשנים האחרונות התבצעו באפיקו של נחל אלכסנדר פעולות שיקום רבות בשיתוף גופים רבים. כתוצאה מכך, ניתן לראות במקום אוכלוסייה גדולה של הצב הרך ולצדם בעלי חיים נוספים.
 הצב הרך הוא בעל חיים נדיר שמותאם לחיים במים מתוקים ונמצא בסכנת הכחדה. בארץ ניתן לראותו בעיקר כאן בנחל, אך קיימים פרטים שלו גם בירקון ובקישון. הוא בעל אף מחודד שמאפשר לו לנשום אוויר בעוד גופו מצוי מתחת לפני המים בלי שיתגלה על ידי אויבים, כאילו היה זה שנורקל לצלילה.
אפו נוקשה יחסית ונועד גם לחפירה בתקופת הקינון וההטלה שמתבצעת על היבשה. הוא ניחן בחוש ריח מפותח שמפצה אותו על אבדן הראייה בתוך המים העכורים מסחף. קשקשי השריון שלו מצויים מתחת לעור ומכאן שמו: הצב הרך. הוא יכול לשהות ימים ארוכים מתחת למים עקב יכולתו לנשום גם דרך נקבוביות בעור. רק בעונת הרבייה ניתן לראותו מחוץ למים. ההטלה מתבצעת בקנים שנחפרים בקרקע והצאצאים שבוקעים מן הביצים ממהרים להגיע למים תוך זמן קצר ביותר. על מנת להקל על הצבים המצויים בנחל בעונת הרבייה מטורפים ומטרידים, הכינה רשות הטבע והגנים מקום מיוחד ומוגן בנקודה מסוימת על גדת הנחל.

אורכו המרבי של הצב הרך יכול להגיע עד מטר אחד ומשקלו עשוי להגיע לכ-50 ק"ג. שרידותו במימי נחל אלכסנדר והתרחבות אוכלוסייתו מוסברת בין השאר בהיותו ניזון משרדי פגרי העופות שנפלטו בעבר כפסולת אל המים ממפעל "הוד חפר" הסמוך.
לצדו של הצב הרך ניתן לראות גם נוטריות, בעל חיים שהובא בראשית שנות ה-50 לעמק בית שאן במטרה לגדל אותו לתעשיית העורות. האקלים החם לא איפשר את הגידול של אוכלוסייה זאת בשבי, ולאחר שחרור הפרטים הללו למי בריכות הדגים באזור, הם התפשטו לנחלים בכל רחבי הארץ.
 על גדות הנחל, בסך ובחלקות העיבוד שלצדן, ניתן לראות עופות מים, בהן אנפה אפורה, לבנית גדולה, אנפית בקר, שלדג לבן חזה, סיקסק, צטיה ולהקות גדולות של קורמורנים שמתמקמות על ענפי האיקליפטוסים הנטועים לאורך הנחל.

באחד העיקולים (מיינדר) של הנחל ניתן לראות גם עמדת בטון ששימשה להגנת יישובי האזור השונים בימי המאורעות של שנות ה-30 ובמלחמת העצמאות. הישובים האלה הוקמו על אדמות שנרכשו ע"י יהושע חנקין בראשית המאה הקודמת ובשנים מאוחרות יותר שלאחר קום המדינה בהם כפר ויתקין, חופית וחרות.
 בהמשך, מעל לחניון האיקליפטוסים הגדול המצוי בחלקו של הנחל שקרוב יותר לכביש 2, ניתן לראות מבנה מלבני בראש גבעת כורכר. זוהי חורבת סמרה, שקיבלה את שמה בהיותה מבנה לשימושם של אנשי השומרון בתקופת גידול האבטיחים והשטתם בנחל. מאוחר יותר, בתקופה העותמנית, הקימו כאן התורכים בית מכס במטרה לגבות מס ממגדלי האבטיחים בדרכם עם הדוברות לנמל הקטן שהיה ממוקם סמוך למכמורת של ימינו.

 הדרך מבית ינאי לחוות חפצי בה (חדרה צפון)
דרך העפר לאורכו של נחל אלכסנדר מתחברת סמוך למכמורת לכביש מספר 2. מצדו המזרחי של הכביש קיימת פנייה רק צפונה (ימינה), אך הדרך מאפשרת גם הליכה מתחת לגשר הכביש וחבירה לאוטובוס בחנייה שלצד כביש הכניסה למכמורת. מכאן ניתן לצאת לכביש 2 בכיוון דרום או צפון.
הנסיעה צפונה מאפשר מבט על רכס הכורכר המערבי ואבוס שלצדו. בחלקים מסוימים של הכביש נראים שרידי יער פארק השרון, כולל עצי אלון תבור וחרובים שביניהם משתרעים שטחים פתוחים וחלקות חקלאיות.
 הכביש עובר על פני חדרה ומאפשר מבט מערבה לעבר גבעת אולגה הנושאת את שמה של אולגה חנקין, אשתו של יהושע חנקין, גואל האדמות באזור. ממזרח נראה יער פארק השרון בהמשך ניתן לראות את ערוצו של נחל חדרה שהכביש חולף מעליו ואת תחנת הכוח אורות רבין.
במחלף נחל חדרה, פונים לכביש 65 וממשיכים בו כק"מ עד צומת נחל חדרה. כאן חוזרים דרומה לכביש 4 ונוסעים עד הכניסה לשכונת חפצי בה. בכביש הפונה מערבה, ניתן להגיע לחווה המצויה בסמוך לשכונה.

חוות חפצי בה
חוות חפצי בה שעל גדות נחל חדרה, הוקמה ע"י אהרון אייזנברג (ממייסדי רחובות) בשנת 1906 על אדמות שרכש יהושע חנקין בשנת 1891. חנקין הצליח לרכוש את האדמות אודות לשמה של אשתו, אולגה, ששמה יצא למרחקים כמיילדת, בעיקר של בנים זכרים.

אולגה לבית בלקין נולדה ברוסיה ונשארה שם גם כשמשפחתה עלתה לארץ עם ראשוני הבילויים. היא טענה שאינה יכולה לעזוב את עבודתה כמיילדת, אך היה זה רק סיפור כיסוי לעובדה שהתאהבה בקצין רוסי והרתה לו. היא ביצעה הפלה וכתוצאה מכך הפכה לעקרה וזמן מה אחר כך החליטה לעלות לארץ כדי לסייע לאחותה שעמדה ללדת. כאן המשיכה ליילד נשים יהודיות וערביות ורכשה לעצמה מקום של כבוד בקרב הציבור הערבי. לאחר נישואיה ליהושע חנקין שהיה צעיר ממנה ב-12 שנים, היא נרתמה לעזרתו ברכישת הקרקעות וניצלה לשם כך את קשריה הטובים עם האפנדים הערבים.
אולגה גם הייתה זו שנתנה לחווה את השם בהסתמכה על הפסוק:
"לא יקרא לך עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה, כי לך יקרא חפצי בה…" (ישעיהו ס"ב, 4).

 כדי לממש את תוכניתו, קנה אייזנברג מחנקין 500 דונם קרקע עבור אגודת נטעים שהוקמה על ידו במטרה לייסד באמצעותה חווה חקלאית במקום. בשנתיים הראשונות לפעילותה של חוות חפצי בה הגיעו פועלי החווה לעבודה מהמושבה חדרה, מרחק הליכה של כ-8 ק"מ שנאלצו לעשות מדי יום מביתם ובחזרה לאחר יום עבודה ארוך ומפרך. בשנה זו הושלמה בנייתם של בית החווה, המחסנים, הרפת, בריכת מים ומשאבה (שנקנתה ממפעל הבקבוקים הכושל של רוטשילד בטנטורה). מאוחר יותר נבנו שמונה בתי מגורים לעובדים.
בשנת 1910 רשמה החווה סיפור ראשוניות נוסף כאשר הפכה לאתר השמירה הראשון של אגודת "השומר" מחוץ לגליל.

 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, החלו להתגלות קשיים כספיים בפעילותה של אגודת נטעים וגם החלטתם של התורכים לגייס צעירים מהמושבות ולהחרים כלים ובהמות, פגעה קשות בהתנהלות החווה.
שנה מאוחר יותר ניחתה מכה נוספת על המקום כאשר להקות ארבה פשטו על החלקות החקלאיות ועשו בהן שמות.
עם סיום המלחמה ב-1919 החליט אייזנברג לשקם את המקום. הוא לווה כספים רבים ואף ניסה לעניין גורמים פרטיים ברכישת חלקות קרקע, אך המצב המשיך להידרדר ובשנת 1929 פורקה החווה.
שלוש שנים מאוחר יותר החליט יהושע חנקין לרכוש מחדש את האדמות שהיו משועבדות לבנק אנגלו פלשתינה ולחדש את פעילות החווה באמצעות חברת האוצר הארץ ישראלי לחקלאות שזה אך נוסדה. הרכישה לא שיפרה את יכולתה של החווה להתקיים ובתיה ניטשו. בשנת 1938 ניסה חנקין להפוך את המקום לעיר קיט, אך נכשל גם בזאת. לאחר מותו בשנת 1945 פורקה חברת האוצר הישראלי.
בשנת 1947 נעשה ניסיון להפוך את המקום לחוות הכשרה של גרעיני התנועה הקיבוצית. אחד מחברי הגרעינים הצעירים היה המשורר נתן יונתן, שאף כתב כאן את השיר "חופים". הניסיון כשל ובמשך שנים רבות נותר בשיממונו.
אחד הגרעינים שישב כאן, אף נטל אתו את שם המקום בהקימו אתה קיבוץ חפצי בה שלמרגלות הגלבוע.

המקום עמד זמן רב בשיממונו עד שבראשית שנות ה-80 הוקמה לידו תחנת הכח אורות רבין (תחילה כאורות דוד). כוונת גורמים פרטיים להקים על שטחי החווה שכונת מגורים, הביאה את חברת החשמל בתחילת שנות ה-90 לבצע מהלך של רכישת האתר במטרה ליצור שטח חיץ בין האזור האורבני לבין מיקומה של התחנהעל חוף הים. חברת החשמל יצרה קשר עם המועצה לשימור אתרים ובמסגרת זאת הוחלט לשקם את החווה, לשפץ את המבנים ולפתוח את המקום לביקורי הקהל הרחב ללא תשלום. הוקם כאן מרכז מבקרים שמספר את סיפור האתר ובית משאבות שמהווה מוזיאון לתולדות השאיבה בא"י.

הדרך מחפצי בה לגן לאמי אפולוניה
קטע זה של הדרך מחוות חפצי בה לגן לאומי אפולוניה נעשה בכביש 2. במהלך הנסיעה ניתן יהיה לראות חלק מהנופים והמקומות אותם עברנו בדרכנו מנחל אלכסנדר לחפצי בה. בהמשך, חולף הכביש על פני חדרה ונתניה, חוצה את נחל פולג, הקצר בנחלי השרון ומגיע לאזור הקיבוצים יקום, געש ושפיים. השטח שהיה בעבר נטוע ברובו פרדסים, הפך כיום לאזור מסחרי גדול כתוצאה מיתרונותיו הכלכליים של ענף המסחר והשירותים על החקלאות של ימינו. מעברו המערבי של מרכז הקניות מצויה שמורת הטבע חוף השרון שמאפשרת מפגש עם מצוק הכורכר ותצפית ממנו אל חוף הים התיכון.
 
לצד הכביש, סמוך למרכזי הקניות, נוכל לראות את המבנה הנאה של טירת געש (גן ליטוינסקי).  סיפורו של המבנה הייחודי הזה והאדמות שעליהן הוא הוקם, מהווה פרק מרתק בתולדות העליות הציוניות של ימי סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. זהו סיפורה של משפחת ליטוינסקי שמתחיל עם עלייתו של האב יעקב אלחנן ליטוינסקי בשנת 1880 לארץ ישראל.
יעקב אלחנן היה מראשוני חובבי ציון באודסה ובהגיעו לארץ בגיל 27 הקים טחנת קמח בעזה. מאוחר יותר ייסד בית חרושת לסבון ביפו. עם עליית מייסדי ראשון לציון לאדמתם, הצטרף אליהם, אך עד מהרה חזר ליפו ונכנס לעבוד בבית המסחר לעצים של יעקב הרצנשטיין. לימים הקים יעקב אלחנן מחסן עצים משלו והיה בין מייסדי "אחוזת בית", היא תל אביב.

ליעקב אלחנן ולאשתו שרה ביילה, נולדו שלושה בנים, מוריס, אמיל וריימונד. לאחר מותו של האב בשנת 1916 המשיך מוריס את דרכה הציונית של המשפחה, תוך שהוא משלב בפעילותו חיי מסחר ענפים. הוא הקים את בנק קופת עם, יצר קשרים עם נכבדים ערבים ובתוך כך רכש בעזרת אחיו אמיל    כ-1,700 דונם מאדמות הכפר סקיה שממזרח ליפו. הם מתכננים להקים במקום מושבה שתקרא "תל ליטוינסקי", אך מלחמת העולם משבשת את כוונותיהם. בני המשפחה נאלצים למסור לצבא הבריטי כ-1,200 דונם מהשטח ובמקום מוקם מחנה. במקביל, מתחילים בני המשפחה להפעיל לאזור קו אוטובוס שנודע לימים כקו המיתולוגי מספר 70. עם הזמן הרחיבה המשפחה את פעילותה הכלכלית גם למצרים ואף קיבלה מחברת "של" את הזיכיון לארץ ישראל. במקביל היא קיימה קשרי סחר ענפים עם הצבא הבריטי, דבר שהיה לצנינים בעיני רבים מאנשי היישוב. בכך ככל הנראה נעוצה הסיבה להעלמת שמה של המשפחה משמו של המחנה והחלפתו בתקופה מאוחרת יותר לבסיס תל השומר.
בשנת 1924 רכשה המשפחה, שטחי קרקע נוספים מידי ערבים בהם שטח של כ-600 דונם אדמה באזור המצוי דרומית לנתניה. הם נטעו כאן פרדס, חפרו באר ובנו בית אריזה ובתים לפועלים. לצד אלה הוקם בית המשפחה בן שלוש קומות ששימש מפעם לפעם כמגורים ומעליו הקימו מגדל שמירה בעל חרכי ירי לאבטחת הפרדס והרכוש. למקום הם קראו בשם: גן ליטוינסקי. המבנה שנראה כטירה התווסף לבית המפואר שבו התגוררה המשפחה ברחוב אחד העם בתל אביב.

 בשנת 1935 הוקם בסמוך הקיבוץ שפיים ולאחר הקמת המדינה גם הקיבוצים געש ויקום. חברי הקיבוצים לא ראו בעין אוהדת את הנעשה בגן ליטוינסקי והיו גם אחרים שהתכחשו לפועלה הציוני של המשפחה שנחשבה בעיניהם קפיטליסטית ונצלנית.

ב-1941 פרצה מריבה בין האחים. ריימונד הצעיר, שנודע כרווק הולל ומארגן מסיבות חשק בשטחי הטירה, נושל על ידי אמו מהירושה ובשל כך החל לנהל משפטים נגד אחיו. במהלך אותן שנים נעשו ניסיונות לפשר בין בני המשפחה, שבחלק מהם היה מעורב גם משה שרת, אך הדבר לא צלח ובשנת 1969 נמכרה הנחלה למשפחת אלקניין, מנכבדי הקהילה היהודית בטהרן.

אלקניין תכנן להקים במקום אתר נופש, אך לא הצליח לקבל אישורים לכך. הוא החזיק מספר שנים בנכס שעמד עזוב ולבסוף מכר אותו בשנת 1979 לקיבוץ געש. הטירה המשיכה לעמוד בשיממונה עוד זמן רב. בימי מלחמת לבנון הראשונה היא הפכה למיצג מחאה אמנותי נגד המלחמה ורק בסוף שנות ה-80 היא שופצה והפכה מאוחר יותר למסעדה ולגן אירועים. 

צילום: יפתח קרמר רשות הטבע והגנים

גן לאומי אפולוניה
גן לאומי אפולוניה משמר את עברו של האתר לתקופותיו השונות. הישוב הראשון הוקם כאן במקום במאה ה-6 לפני הספירה ע"י הפיניקים, יורדי הים שיצאו מאזור צור וצידון. הם קראו למקום ארשף, על שם אחד האלים שלהם שהיה מופקד על כוחות הטבע והאש.

בתקופה ההלינסטית, בין המאה הרביעית למאה הראשונה לפני הספירה, החליטו תושבי ארשף להסב את שם המקום על שמו של האל אפולו שהיה אחראי בעיניהם על אותם כוחות טבע. הם קראו למקום אפולוניה, שם שנשאר בעינו גם עם כיבוש המקום ע"י החשמונאים ומאוחר יותר ע"י הרומאים. מהתקופה הרומית נותרו במקום שרידים של ווילה שנבנתה עפ"י מסורת האדריכלות של רומא. היא כוללת חצר מרכזית פתוחה מוקפת עמודים שסביבה נבנו חדרי המגורים.
במאות החמישית והשישית לספירה התקיימה במקום קהילה שומרונית ויתכן שגם יהודית. הביזנטים קראו אז למקום בשם סוזוסה והוא לא היה מוקף חומה. באותם ימים הפכה העיר לנמל של דרום השרון והוקמו בה תעשיית יין ושמן, תעשיית זכוכית, כנסייה מפוארת ומערכתבורות מים ובריכות מטויחות ששרידים מהם מצויים באתר של ימינו.
בתקופה המוסלמית נבנתה סביב העיר החומה ששרידיה נראים עד עצם היום הזה. באמצע המאה ה-12 לספירה שופצה החומה ע"י הצלבנים ונחפר החפיר היבש שהקיף את העיר הצלבנית משלושה עברים.

 העיר עברה לשליטה צלבנית בשנת 1101 לאחר שניסיון קודם לכבוש אותה נכשל. המלך בלדווין הראשון הכניע את המקומיים בסיוע צי אניות ושינה את שם העיר לארסור.
הצלבנים חיזקו, כאמור, את החומה, חפרו את החפיר ושלטו במקום במשך 86 שנים שבהם שימשה העיר בירת דרום השרון. לאחר קרב חיטין שבו הביס צאלח א-דין בשנת 1187 את הצלבנים, נפלה ארסור לידיים מוסלמיות למשך 4 שנים. בקרב שנערך במקום בשנת 1191 בפיקודו של רצ'ארד לב ארי, הוכנעו המוסלמים וארץ ישראל חזרה לשליטה צלבנית למשך מאה שנים נוספות.
 בשנת 1241 החלו הצלבנים בבניית מבצר בצפונה של העיר. המלאכה החלה ע"י שליט המקום, ז'אן ד'איבלין ד'ארסור, ולאחר מותו השלים בנו בליאן הראשון את המשימה. עם התמשכות המתקפות של המוסלמים והממלוכים על העיר, החליט בליאן להעבירה לידי אנשי המסדר ההוספיטלרי, אך באביב 1265 נפלה ארסור לידי השליט הממלוכי ביברס.

הכוח הצלבני שנכנע קיבל אמנם הבטחה מביברס כי יינתן לו לעזוב את העיר ללא פגע, אך ההבטחה  הופרה, המקום נשרף ומגיניו נלקחו בשבי. הממלוכים הקימו במקום משלט צבאי, אך העיר לא חזרה עוד לימי תפארתה.

 סיור באתר – סידנא עלי
סידנא עלי מצוי במרחק 3 דקות נסיעה בכיוון דרום מערב מגן לאומי אפולוניה. המקום הוא מסגד שנבנה בתקופה הממלוכית (המאה ה-15 לספירה) ע"י שמס א-דין ולצדו הוקם מאוחר יותר כפר ערבי בשם חרם שנחרב לאחר מלחמת העצמאות. זהו האתר הקדוש ביותר למוסלמים בתחומי הקו הירוק והוא נושא את שמו של עלי אל עלים, שנחשב מצאצאיו של החליף עומר בן אל ח'טאב. עפ"י האמונה המוסלמית, עלי אל עלים נפל בקרב ארסור נגד הצלבנים. מיוחסים לו תכונות של שמירה על יושר, אמת ויכולת להשכין שלום. בשל כך, קיימת במקום גומחה ובה אבן קטנה שנעוצה בקיר. בניסיון לגלות אם אדם דובר אמת קושרים את עיניו ואם הלך ישירות ונגע באבן הוא איש אמת, אם סטה מהדרך, מכריזים עליו כדובר שקר.

 הממלוכים עשו שימוש במסגד למשוך למקום עולי רגל מוסלמים במטרה לקיים באזור תצפיות מול אפשרויות של פלישה צלבנית חוזרת מכיוון הים.
השומרונים שחיו בשכונות האמינו כי במקום הזה נקבר עלי הכהן הגדול ששירת במשכן בשילה.
בשנת 1939 נסגר המסגד בפני המוסלמים בתגובה על פרעות 1936 – 1939.
במלחמת העצמאות הוא ניטש מיושב, אך בשנת 1990 הועבר המסגד לשליטת הווקף המוסלמי במדינת ישראל.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>