הר סדום

  

סיור בהר סדום ובאזור ים המלח, כולל תצפית ממצפור נחל זוהר, הליכה הנחל פרצים ומישור אליעז, הצצה אל מערת הקמח, עלייה להר סדום וירידה בשביל למערת סדום וביקור בתצפית המשקיפה אל מפעלי האשלג. חוויה המשלבת נושאים סביבתיים עם הליכה בנופים מדבריים ועם סיפורו של ים המלח בלב הבקע הסורי-אפריקני   

בדרכנו לאזור ים המלח ניסע בכביש 31 עד צומת שוקת ונמשיך בכביש זה לעבר העיר ערד. חלק זה של נסיעתנו עובר באזור מאוכלס מאוד של הפזורה הבדואית. לצד הכביש מצויות העיירות חורה וכסייפה ומצפון, במרחק לא רב, מתנשא הר עמשא לגובה של 859 מ' מעל פני הים. לאורכו נפרס יער יתיר הצובע את הרכס בירוק. היער ניטע בשנת 1964 והוא משתרע על שטח של 30,000 דונם. במערבו מצויה מצודת יערנים המהווה נקודת מצפור על בקעת באר שבע ועמק ערד לכל מלוא העין. ביער נמצאו שרידי מתקנים חקלאיים בהם גת חצובה ובית בד. לא רחוק משם מצוי מאגר מים גדול המספק את מימיו לשטחי החקלאות באזור.
בהמשך נחלוף על פני הכניסה לגן לאומי תל ערד. האתר מצוי כ-10 ק"מ מערבית לעיר ערד בגובה של 576 מ' מעל פני הים. נמצאו בו ממצאים מהתקופה הכלקוליתית, מתקופת הברונזה הקדומה, תקופת הברזל והתקופה הביזנטית, בהם בין השאר מקדש ומזבח מראשית התקופה הישראלית וחומה באורך 1,200 מ' שהקיפה את העיר.

נמשיך בנסיעתנו מזרחה ונגיע לפאתי העיר ערד. העיר הוקמה בשנת 1964 ובמקביל נסלל כאן הכביש שהוליך מבאר שבע לראש זוהר. בראשיתה היוותה דוגמא לערי פיתוח אחרות שהוקמו באותן שנים ברחבי הארץ. אוכלוסייתה באותם ימים הייתה הומוגנית ובעלת מודעות ציונית. כיום מונה העיר כ-23,000 נפש אך החתך הסוציו אקונומי שלה מקשה על התפתחותה.
מערד יורד הכביש לשפך זוהר ומתעקל לאורך 25 ק"מ כשהוא מלווה בערוצו של נחל יעלים. הנחל מהווה קו גבול טבעי בין הר הנגב הצפוני לדרום מדבר יהודה. ערוצו מתחתר בסלעי גיר דולמיט עשירים במגנזיום ויוצר פיתולי אומגה (מיינדרים) חדים. בסופו הוא נשפך לים המלח מדרום למצדה.
הנוף משתנה בהדרגה ומצפון לכביש מופיעות גבעות רכות של אדמת לס בהירה המעורבת בגיר רך. על הסלעים נראים מפעם לפעם ציוני גובה המסמנים את הירידה העמוקה אל בקעת ים המלח.
בהמשך, מתגלה מצפון לכביש מצפה מצד זוהר. לרגלי המצפור מצוי אתר הידוע בשם מצד זוהר, אך לדעת חוקרים המבנה המצוי במקום שימש כתחנת מכס בתקופה הרומית-ביזנטית במטרה לגבות מס משיירות שהוליכו מלח בנתיב העולה במעלה העתיק  לראש זוהר, הנוח יחסית למעבר בהמות.
בתקופות קדומות המוערכות בכ-180,000 שנה ועד 12,000 שנים טרם זמננו, היה אזור זה של נחל זוהר מכוסה במי ים המלח שגובהם הגיע אז עד 160 מ' מתחת לפני הים. התקופות השחונות והעלייה בטמפרטורה בתקופות מאוחרות יותר הביאו לנסיגת הים שהשתרע עד אז על פני 120 ק"מ ואף הגיע לאזור נהריים. עדות לקיומו של הים במקום זה ניתן למצוא בסלעי חוואר הלשון- סלעי משקע בהירים מאוד ורכים, המרכיבים את הגבעות בנחל זוהר וגדותיו.

ב- 21- 23 בדצמבר 1948 עברו בציר זה לוחמי חטיבת הנגב במסגרת מבצע לוט לשחרור סדום ומפעלי ים המלח מהכיתור הירדני. כוח אחר של החטיבה הגיע מכיוון מעלה עקרבים, עין חוסוב (חצבה) ועין תמר ובאזור שפך זוהר, חברו שני הראשים לכוח אחד.
לקראת שפכו של נחל זוהר לים המלח חוברים אליו כאן נחל פרצים, נחל לוט ונחל חמר לכדי מניפת נחלים רחבת ידיים.

הדרך מצומת זוהר למפעלי ים המלח
הר סדום מלווה את הנוסעים בכביש 90 לאורך כל הדרך מצומת זוהר ועד מפעלי ים המלח. ניתן לראות מכאן את שכבות המסלע השונות כשהן מונחות זו על גבי זו, החל משכבת חרסיות תחתונה, דרך משקע מלח בצבע אפור כהה ועד לגבס הבהיר והחוואר המצויים בשכבה העליונה. מצד מזרח נראה גל אבנים, שריד ארכיאולוגי של מצד גוזל ובו ממצאים מתקופת הברזל. בהמשך מופיע אתר מחנה העובדים של מפעלי ים המלח ששימש את עובדי המפעל החל משנת 1934 ועד 1948, כולל בתי המגורים ומגרש הכדורגל. בסמוך ניתן לראות את שרידי מזח העץ הישן שממנו הוטענו דוברות האשלג בדרכן למפעל הצפוני בקליה.
מנגד, בצד המערבי של הכביש, מתגלים פתחי המערות של הר סדום, בהן מערת הארובותיים, מערת סדום הידועה גם בשם מערת אשת לוט, מערת מלח"ם ומערת הקולונל.
בהמשך מתגלים מפעלי ים המלח על חלקיהם השונים, ומכאן, מעברו האחר של הכביש, יוצאת הדרך לעבר מישור עמיעז ונחל פרצים.

הדרך ממפעלי ים המלח למישור עמיעז

לצד הדרך הסלולה המוליכה למישור עמיעז ולנחל פרצים נראה תוואי המסוע שמיועד להעביר את האשלג ממחסני מפעלי ים המלח עד למסוף צפע מזרחית לדימונה. המסוע שהוקם ע"י חברה בריטית מחליף כיום את שיטת ההובלה שהייתה קיימת עד שנת 1987 והושתתה על צי של 100 משאיות כבדות שתופעל באמצעות 200 נהגים. הפגיעה בתשתית הכביש בשל העומסים הכבדים, קשיי התנועה במעלה התלול והעלויות הכבדות, הביאו לשינוי השיטה וכיום מועבר כל החומר במסוע עד למסוף ומשם באמצעות רכבת לנמלי הים התיכון.
במוצא הדרך מנחל מלח, מתגלה פתאום מישור עמיעז בכל רוחבו, אורכו והדרו. מנגד מתנשא קמר חצירה המהווה במקום זה את גבולו של הר הנגב הצפוני. לאורכו נראים הנחלים המתחתרים בו: נחל עזגד, נחל אשלים, נחל עמיעז ונחל פרצים.

המישור הוא נקודת מפגש בין שלושה אזורי נוף – בקעת ים המלח, הר הנגב הצפוני ודרום מדבר יהודה. זהו מישור שטוח בצבע לבן-צהבהב בוהק המשתרע בין הר סדום במזרח וקמר חצרה במערב. מקור שמו במונח הערבי: "שטח של עמז" (משטח רביצת הצאן), משום שכאן היו רועי העדרים מרביצים את הצאן לאחר מסע נדידה וירידה תלולה מאוד בדרכם אל שדות המרעה של נאות הכיכר בחודשי הקיץ.
מישור עמיעז שימש גם כתווי דרך חלופי כאשר פני הים נשקו לסלעי הר סדום. בתקופת מלחמת העצמאות הוקם במישור שדה תעופה ששימש מטוסים קלים להעברת ציוד לאנשי סדום הנצורים.
נחל פרצים שיורד מקמר חצרה, מתחתר פה בדרכו אל מניפת הנחלים שבמוצא נחל זוהר לים המלח. בערוצו נמצא שביל ההליכה המוליך למערת הקמח. משך זמן ההליכה מנקודת החנייה עד פתח המערה אינו עולה על 20 דקות, אך המערה עצמה אסורה בכניסה בשל סכנת התמוטטות. עם זאת, הדרך אליה חושפת קירות חוואר חתוכים בפרוסות דקות של שכבות חומר בגוונים שונים. ניתן לראות כאן שכבות בצבע אפור עד ורוד כשהן תחומות בשכבות לבנות. כל זאת כתוצאה מעונתיות בשקיעת החומר היוצר את השכבה. פרקי הגשמים הכבדים של התקופה הפלוביאטילית הביאו להיווצרות ימת הלשון שהשתרעה בין נהריים בצפון לחצבה בדרום ובין מצוק צפון הר הנגב במערב להרי מואב במזרח על שטח באורך של כ- 250 ק"מ. בקיץ שקעו בימה משקעי גיר לבנים, אך בחורף היו אלה חרסיות שספחו אליהן בוץ ומכאן הצבעים הכהים של השכבות. רוחב השכבה נקבע אף הוא עפ"י עונות השנה. בתקופת היובש של הקיץ לא הייתה שקיעה של חרסית ולכן השכבות היו דקות. בחורף הייתה שקיעה גדולה יותר שיצרה את השכבות העבות. הציורים המתפתלים הם תוצאה של פעילות סייסמית בעוד שהקווים הישרים הם תוצאה של תקופות שקטות.


הר סדום 

הר סדום הוא רכס צר שאורכו 10 ק"מ ורוחבו 1.5 ק"מ. גובהו בצד המזרחי 150 מ' מעל ים המלח ובצד המערבי הוא בגובה של 60 מ' בלבד מעל מישור עמיעז. פסגתו מצויה כ-250 מ' מתחת לפני הים.
ההר הוא התרוממות של שכבות מלח מתוך סלעי המשקע. התרוממות כזאת ידועה בשם "דיאפיר" (פקק). שכבות המלח שנלחצו ע"י שכבות סלעי משקע הופכות להיות צמיגיות. הן נדחסות לצדדים של הסלעים הלוחצים ופורצות עקב כך כלפי מעלה. בהיות האזור צחיח ויבש, הדיאפיר של הר סדום ממשיך להתקיים וההר נמצא העלייה מתמדת של 3 ס"מ מדי שנה. עומקו של סלע המלח מגיע לכדי 4 ק"מ. פריצתו של ההר נעשית מתוך שכבות החרסית ואילו מעליו ניתן למצוא שכבות של גבס שהתרוממו יחד עם סלעי המלח. במקומות מסוימים מכסה את הגבס שכבה דקה של חוואר הלשון.
על אף היותו באזור שחון, כאשר יורד גשם באזור, ממיסים המים את המלח וגורמים ליצירת פירים ומערות בסלעי המלח.
במרומי הרכס מצויות מספר נקודות תצפית שמהן ניתן להשקיף על מרחבי בקעת ים המלח שבתוך הבקע הסורי-אפריקני, לעבר שטחי בריכות האידוי ואל רכסי הרי מואב ואדום שמנגד. הגבול המפריד בין שני הרכסים הוא נחל זרד (ואדי חסה). הנחל נזכר במקרא כתחנה במסעם של בני ישראל: "עַתָּה, קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם–אֶת-נַחַל זָרֶד; וַנַּעֲבֹר, אֶת-נַחַל זָרֶד. וְהַיָּמִים אֲשֶׁר-הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ, עַד אֲשֶׁר-עָבַרְנוּ אֶת-נַחַל זֶרֶד, שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה, שָׁנָה–עַד-תֹּם כָּל-הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה, לָהֶם" (דברים ב', 13-14).

במוצא הנחל לעבר הבקע מצויה העיירה הירדנית א-סאפי. המקום מזוהה כצוער  המקראית שהייתה אחת מחמשת ערי כיכר סדום ושרדה את החורבן שהוטל על ערים אלו כתוצאה מחטאיהם של תושבי האזור. במקום התגלו שרידים ארכיאולוגיים מתקופת המקרא ומהתקופה הרומית. פרופ' סוקניק גילה באתר בשנת 1934 עשרות מצבות ועליהן חקוקות כתובות עבריות.
הירידה מפסגת הר סדום אל תחתיתו יכולה להתבצע במספר שבילים. אחד מהם, שביל הדגים המסומן בכחול, נקרא כך בשל גילוי צורת  דפוס של דג מוטבעת בשכבות של חרסית דקה ומהודקת בצורת צפחה. סופו של מסלול הליכה זה בקרבת הכניסה למערת סדום.
מערת סדום היא הרחבה והבטוחה ביותר לסיור. בעבר נצבו בפתחה אכסנייה ופונדק דרכים וכיום היא פתוחה ללא התראות או חסימות בכניסה אליה. זאת בהשוואה למערות המלח האחרות, מערת ארובותיים, מערת מלח"ם ומערת הקולונל.
מערת מלח"ם היא הגדולה והיפה ביותר. היא נמשכת לאורך 4,800 מטרים ומציגה תופעות טבע מרשימות ביותר, אך לא ניתן לבקר בה בלי הדרכה. מערת הקולונל המצויה מול שרידי מחנה העובדים הישן של מפעלי ים המלח, התגלתה ע"י קצין בריטי בשם תומס טולוק, שהגיע למחנה העובדים לאחר שעוד קודם לכן גילה עניין בקניית מניות חברת האשלג והפך למעשה אחד הבעלים. במהלך סיוריו באזור גילה את פתחה של המערה ולאחר שביקר בה הזמין בסופי שבוע את עובדי המפעל להיכנס אליה ולהתרשם מיופייה. כיום היא חסומה למעבר.

האפשרות היחידה הקיימת כיום לביקור חופשי במערות הר המלח היא מערת סדום הידועה גם כמערת אשת לוט בשל ניצב הסלע המצוי בפסגה שמעל פתחה. מסלול ההליכה בה נוח יחסית למעט מספר מוקדי זחילה אך הוא מחייב הצטיידות בפנסים. בסיום המסלול מגיעים המטיילים לפיר מרשים בצורת קונוס שמפתחו העליון פורץ האור בעוצמה כלפי מטה.

מצפור מפעלי ים המלח
הכניסה למצפור מפעלי ים המלח היא מכביש 90, מעט דרומית לדרך המוליכה למישור עמיעז. המקום מאפשר צפייה אל נופי הבקע הסורי אפריקני ומבט אל ים המלח ובריכות האידוי הנפרסות על פני חלקו הדרומי. בשטח המצפור ניצב הפסל "מצב האדם" מעשה ידיו של האמן עזרא אוריון.

הבקע הסורי-אפריקני משתרע לאורך כ-6,700 ק"מ ממזרח תורכיה ועד אוגנדה שבאפריקה. הוא נוצר בתקופת הניאוגן לפני כ-22 מיליוני שנים ונחשב לפרימה הגיאולוגית הארוכה ביותר בכדור הארץ והנמוכה ביותר בו.
ים המלח המצוי בעומקו של הבקע מגיע כיום ליותר מ-420 מ' מתחת לפני הים. מליחות המים בימה היא בשיעור של 34%, זאת בהשוואה למליחות המים בים התיכון שמגיעה ל-3.5% בלבד.
מהמצפור ניתן לראות את מכלול המפעלים המייצרים את מוצריהם מחומר הגלם המגיע מברכות האידוי של המפעל. בריכות האידוי מכסות את החלק הדרומי של ים המלח והן מקבלות מימיהן מהחלק הצפוני של הימה. הבריכות נתונות בתוך סוללות עפר מעורב במלח שנועד למנוע חלחול ובריחת מים. הסוללות הוקמו כשהתברר כי מפלס ים המלח יורד באופן ניכר ברמה של 1.2 מ' מדי שנה. זאת, כתוצאה ממיעוט גשמים ועצירת מי הירדן. הסוללות מתרוממות לגובה של כ- 5 מ' והן מיועדות להשקעת האשלג. תחילה מגיעים המים לבריכה מספר 5 שהיא הגדולה מכולן. כאן שוקעים המלחים לתעשיית המלח. בשלב הבא מועברים המים במשאבות לבריכות האידוי והקרנוליט השוקעת בהן מועברת בהמשך למפעל הסמוך לשם הפקת אשלג, ברום, כרום ומגנזיום.
בתצפית מהמצפור הצופה נוכח המפעל ניתן לראות בקצה הדרומי שלו את מפעל המגנזיום. על ידו ניצב מבנה המפעל הישן שהוקם בשנת 1934 כאשר נוצר צורך בהרחבת הפעילות של המפעל והשטח של המפעל הראשון באזור קליה לא אפשר זאת יותר. במרכז המתחם, צפונית למפעל הישן ניתן לראות את מפעל הברום המייצר 200 אלף טונות בשנה ונחשב לגדול מסוגו בעולם. מול המצפור ניתן לראות את מפעל האשלג החדש ובצפון המתחם ניצב מפעל האשלג החדיש והמודרני ביותר.
במלחמת העצמאות היה המפעל נצור ומכותר ע"י הצבא הירדני במשך כ-7 חודשים. הלגיון הפגיז מדי פעם את המקום ועובדיו נאלצו להשבית את העבודה ולמצוא לעצמם מסתור. האספקה הגיע בדרך האוויר למנחת מישור עמיעז ורק ב-23 בנובמבר 1948 שוחרר המקום ע"י לוחמי חטיבת הנגב.
הניסיונות לשקם את המפעל הביאו את ממשלת ישראל להקים את מפעלי ים המלח בע"מ, אבל חוסר היכולת להניע עובדים למקום הביא את ראש הממשלה, דוד בן גוריון, ליזום מהלך שבמסגרתו יועסקו אסירים במפעל. אלה לא הביאו לתוצאות המקוות ורק לאחר מינוי רב אלוף במילואים, מרדכי מקלף, בשנת 1956 למנכ"ל המפעלים, החל במקום תהליך הבראה רציני. האסירים שולחו מהמקום והעובדים החלו להגיע בהסעות יזומות מדימונה ומירוחם בכביש היחיד שהוביל לכאן. רק בשנת 1964 נפתח לתנועה כביש נוסף מכיוון ערד. עם השנים החל המפעל לשגשג ותרומתו לכלכלת ישראל הייתה גדולה ביותר, אבל הצורך בהגבהת הסוללות בשנות ה-60 חייב השגת משאבים גדולים בהיקף של 350 מיליון דולר. הממשלה לא יכולה הייתה לממן פעילות זו ומקלף פנה לבנק העולמי שניאות לאשר את ההלוואה.
בשנת 1955 עברה הבעלות על המפעל לידיים פרטיות וחלקה של הממשלה הצטמצם מאוד. 

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>