הכרמל

מסלול סיור ברכס הכרמל, כולל חניון פתחת נחל אורן, עוספיה ודליית אל כרמל, מנזר המוחרקה, חורשת ה-40 ודרך הדורות, מוזיאון הכט, חי בר כרמל, וחוות משמר הכרמל. טיול שכולל היכרות עם המורשת הדרוזית, שבילי חורש ים תיכוני, ובעלי חיים. טיול נעים
 

נחל התנינים הוא הגבול הצפוני של מישור חוף השרון. מכאן מתחיל מישור חוף הכרמל כשהוא תחומה בין הים התיכון במערב לרכס הכרמל במזרח. רכס הכרמל שכיוונו מדרום מזרח לצפון מערב הולך וסוגר על מישור החוף עד למפגש שלו עם הים באזור סטלה מאריס, חיפה. כאן הוא מותיר מעבר צר בלבד לאורך החוף.

זאת הסיבה שבגינה הולכים רכסי הכורכר של מישור החוף ופוחתים ככל שמתקדמים צפונה. בחלק הדרומי של חבל ארץ זה ניתן לראות בין הים לכרמל 3 רכסי כורכר, אך בקרבת העיר חיפה נותרים רק שני רכסי כורכר ובמקום שבו פוגש הכרמל את הים הם נעלמים כליל.

כביש 2  הידוע גם בשם כביש החוף, חולף כאן על פני סדרה צפופה של ישובים שחלקם צמודים לקו החוף במערב ואחרים מלווים את ציר הנסיעה ממזרח, בהם דור, נחשולים, עין איילה, הבונים, צרופה, גבע כרמל, עין כרמל ועתלית.
עתלית נבנתה על שטח שצורתו חצי אי (בדומה לצור). לחופי המפרץ המצוי כאן, נמצאו שרידים מהתקופה הכנענית ועד לתקופה ההלניסטית. בסמוך ליישוב נראים שרידיו של המבצר הצלבני "שטו פלרין" (מצודת עולי הרגל). המבצר שנבנה בשנת 1218 בסיוע צליינים צרפתיים שימש כבירת הממלכה הצלבנית השנייה לאחר כיבוש עכו. הוא היה בשליטת המסדר הטמפלרי ובמשך תקופה קצרה שהה בו גם המלך לואי התשיעי מצרפת. המבצר נפל בידי הממלוכים בשנת 1291 ויושביו נמלטו בספינות לקפריסין.

אתר נוסף הראוי לייחוס במקום זה, הוא מחנה המעפילים המשוחזר. האתר שימש בשנות ה-40 של המאה הקודמת את השלטונות הבריטיים לכליאת אלפי המעפילים, ניצולי המחנות, שהגיעו בעלייה הבלתי לגלית לחופי ארץ ישראל.
כיום זהו אתר לאומי בניהולה של המועצה לשימור אתרים, המספר את סיפור אותם ימים.
לצדו של היישוב עתלית מצוי מפעל "מלח הארץ", המהווה את החלק העיקרי של תעשיית יצור המלח בישראל.

כביש 2 נפגש במחלף עתלית עם כביש 721. כאן אנחנו ממשיכים בקטע קצר שמביא אותנו כעבור דקות ספורות למפגש עם כביש 4. לצדו של קטע כביש זה מצויה חוות הניסיונות החקלאית של אהרון אהרונסון, האיש שגילה את אם החיטה והיה ממייסדי מחתרת ניל"י שסייעה לבריטים במאבק נגד הטורקים בימי מלחמת העולם הראשונה. אהרונסון נהרג בתאונת מטוס מעל מיצר למנש  באחת מטיסותיו ללונדון. מהכביש ניתןעדיין לראות את מבנה התחנהואת שדרת עצי הוושינגטוניה המוליכה אליו.
בכביש 4 נפנה צפונה (שמאלה) ונגיע מיד לצומת אורן. כאן נפנה חזרה לכביש 721 ונעצור בחניון הקרוב המצוי בפתחת נחל אורן.

הדרך מחניון פתחת נחל אורן לעוספיה
כביש 721 עושה כאן את דרכו לאורך ערוץ נחל אורן. החורש הים תיכוני מקדם כאן את פני הבאים לכרמל ומפעם לפעם ניתן לראות את גדות נחל אורן והצנירים המצויים בפיתוליו. בהמשך נחלוף על פני הכניסה למלון יערות הכרמל ונגיע לפיתול הגדול של מחצבות קדומים.

המחצבות שימשו בתקופה הרומית והביזנטית להפקת אבני בנייה ליישובי הכרמל וסביבתו.
מרחבת החנייה שלפני המחצבות יוצא כביש הכניסה לחוות משמר הכרמל.

משמר הכרמל (חורבת שלאלה)
חוות משמר הכרמל (חורבת שלאלה) שוכנת על גבעה המתנשאת מעל לכביש 721 וצופה על כל סביבותיה. המבנים המצויים באתר שימשו למגורים וכבתי משק החל מתחילת המאה ה-20. הם נבנו ע"י שוכרי מנסור, המתורגמן של סגן הקונסול הגרמניבא"י, שקנה כאן אדמות והחכיר אותן לרועים ולחקלאי האזור.

החווה של שוכרי מנסור הוקמה סמוך למקום שבו היה קיים הכפר הדרוזי חרבת שלאלה החל מהמאה ה-18 ועד תחילת המאה ה-20. אנשי הכפר עין חוד, שפשטו על חרבת שלאלה כחלק מההתקפות של אנשי הכפרים המוסלמים על כפרי הדרוזים בכרמל בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הביאו לנטישת המקום מתושביו.
בשנת 1934 מכר שוכרי מנסור כ-6,000 דונם מאדמותיו לקבוצת יזמים יהודיים בראשות המהנדס יוסף לוי, שביקשו להקים במקום עיר בשם "יערות הכרמל". לוי וחבריו הקימו חברה בשם "כרמל השקעות" ופנו לעולים שאך זה הגיעו מגרמניה בהצעה להשתתף באחזקת המקום. בתמורה, הובטח לעולים, כי יקבלו נחלות בעיר העתידה לקום. בשנת 1935 כבר היו במקום 15 פועלים שנענו להצעת יוסף לוי והקימו מחנהעבודה בתחתית הגבעה. הם עבדו בעיקר בנטיעת עצים, אך זמן קצר לאחר הגיעם למקום פרצו מאורעות 1936 והקבוצה הקטנה הפכה יעד לכנופיות פורעים. הדבר אילץ את הפועלים לעלות אל בתי החווה שלמעלה ולאבטח את עצמם שם. הם גם קיבלו תגבורת וקיימו סיורים בדרך העפר שהובילה לעתלית.
ההתקפות של הערבים על הנוסעים בדרך גבו בתוך שנתיים כ-25 חללים והמתיישבים נאלצו לעזוב את המקום ולהעבירו לידי ההגנה. זו הקימה כאן בסיס אימונים ומינתה את מאיר זורע (לימים אלוף בצה"ל) למפקד הבסיס והוא אז בן 16 שנים בלבד.

 בחודשים שאחר כך, קיימו המשקיעים מו"מ עם הקרן הקיימת לישראל במטרה להעביר לרשות המוסדות המיישבים את האחריות למקום. כ-1,400 דונם נמסרו לקק"ל ושאר השטח נשאר בידי חברת "כרמל להשקעות" שבבעלות יוסף לוי וחבריו.
ב-1939 התיישב במשמר הכרמל גרעין המייסדים של קיבוץ בית אורן ולאחר הקמתהקיבוץבאתר הקבע בשנת 1940, ניסו היזמים בעלי הקרקע לחזור ולהגשים את חלומם. הם הצליחו להקים מספר בתים במקום המתקרא כיום "גבעת וולפסון", אך בסופו של דבר עזבו רובם את המקום.
בראשית שנות ה-60 עצרה הממשלה את תוכניות הבנייה בכרמל וב-1971 הוכרז האזור כשמורת טבע. המבנים שנותרו בשיממונם שימשו מטיילים וחובבי טבע, אך רק בסוף שנות ה-90 החלו עבודות לשיקום האתר.

כיום מצויה חוות משמר הכרמל באחריות רשות הטבע והגנים ומאז שנת 2008 היא משמשת כאתר קמפינג וכבסיס יציאה לטיולים באזור. במקום נבנו שירותים ומקלחות ושופצו החדרים המיועדים ללינה. בסמוך הוכשר שטח להקמת אוהלים לשהיית לילה.

 נחל אורן ונתיב המעפילים
לרגלי חוות משמר הכרמל מצויה מרפסת תצפית אל בקעת אלון ונחל אורן. ניתן להתרשם כאן מעוצמת החורש הים תיכוני ולהבחין בתוצאות הקשות של השריפה שפקדה את האזור בדצמבר 2010.

 נחל אורן היווה בשנות המאבק נגד הבריטים, ציר מילוט של הבורחים ממחנההמעצר בעתלית. באפריל 1945 נעשתה פעולה של תנועת המרי (שיתוף בין ארגוני ההגנה, האצל והלח"י) לשחרור עצירי מחנהעתלית. מפקדי הפעולה, נחום שריג ויצחק רבין, הובילו את הבורחים בערוץ הנחל עד קיבוץ בית אורן. כאן הוסתרו חלק מהבורחים והאחרים המשיכו בדרכם לכיוון עוספיה. הם קיבלו סיוע מאנשי הכפר ופנו משם לקיבוץ יגור, כדי למצוא מקומות מסתור במקום.
לציון האירוע כתב המשורר יורם טהר לב את שירו: "צל ומי באר" (לחן לוי שער):

 במדרון מעל הוואדי
עץ השקדייה פורח
באוויר ניחוח הדסים
זה הזמן לפני הקיץ
שעריו הלב פותח
ותמיד ברוכים הנכנסים.

מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם
מי שעייף ימצא פה צל ומי באר
מי שסוכתו נופלת
חרש יכנס בדלת
חרש יכנס ועד עולם יוכל להישאר.

בימים אשר כאלה
מחכים עד בוא הליל
מחכים לצעדים קרבים
לא סוגרים את הבריח
לא עוצמים את העיניים
בימים כאלה מקשיבים.

מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם
מי שעייף ימצא פה צל ומי באר
מי שסוכתו נופלת
חרש יכנס בדלת
ותמיד יוכל להישאר.

זה הבית שבנינו
זה האורן שנטענו
זה השביל וזוהי הבאר
מי שבא לפה אחינו
מי שבא יסב איתנו
והשער שוב לא ייסגר.

 כביש 721 שממשיך לעבר צומת אלון חולף על פני אתר ההנצחה לחללי אוטובוס הצוערים שנקלעו כאן ללהבות האש בבואם לפנות אסירים מכלא דמון במהלך השריפה הגדולה. סמוך לאתר הזיכרון מצויה הכניסה לקיבוץ בית אורן ולצדה אתר "חוויית הבוקרים" המציע טיולי רכיבה על סוסים ומסעדת בוקרים.
כלא דמון שבמעלה הכביש מאכלס כיום כ-500 שוהים לא חוקיים פלסטינים.
בהגיענו לצומת אלון נפנה ימינה לכביש 672 כדי להגיע בו לעוספיה ולדליית אל כרמל.

 עוספיה
הכביש המוביל לעוספיה עובר כאן ממש על קו פרשת המים. הכפר עוספיה הוא ראשון הכפרים הדרוזים בכרמל והגדול בכפרי הדרוזים בישראל. מייסדיו הגיעו לאזור בסוף המאה ה-17 כחלק מהתיישבות ענפה בכרמל שכללה כ-14 כפרים דרוזים ואולי אף יותר.

 גלעין הכפר עוספיה
מקורו של השם עוספיה במילה עסף שפירושה בערבית סערה, עדות למזג האוויר הקשה הפוקד מדי פעם את האזור בחודשי החורף. קיימת אפשרות נוספת שלפיה השם הוא שיבוש שמו של היישוב היהודי הקדום חוסיפה, שהיה  כאן בתקופת המשנה והתלמוד.

על פי ממצאים שונים הייתה קיימת כאן התיישבות רצופה החל מתקופת הברונזה וקיימות עדויות שונות שלפיהן רבים מהכפרים שהוקמו בכרמל במאה ה-17, נבנו על חורבות ישובים ביזנטיים.
בחפירות שנערכו במקום בשנות החמישים התגלתה רצפת פסיפס של בית כנסת יהודי. ניתן לראות את שרידי הרצפה באחת הסמטאות של גלעין הכפר. לצד הרצפה נמצא בחפירה מטמון של 4560 מטבעות שנטבעו בין השנים 126 לפנה"ס ו-66 לספירה. המטמון היה מיועד להגיע ככל הנראה לבית המקדש כתרומה של יהודי צור, שכן הוא כלל בתוכו שקלים וחצאי שקלים שהוטבעו בעיר צור.

 על רצפת הפסיפס של בית הכנסת מופיעים ציורי גלגל המזלות כמקובל ברבים מבתי הכנסת הקדומים בארץ ישראל, וכן הכתובת "שלום על ישראל", שהוטבעה מאוחר על שטר של לירה ישראלית אחת.
בעת שיקומו של גלעין הכפר והפיכתו לאתר תיירות בסיוע החברה הממשלתית לתיירות, הוטבעו על בתי הרובע אריחי קרמיקה ועליהם הכתובת שנמצאה על גבי הפסיפס. רוב הבתים הקיימים בגלעין הכפר הם מהמאה ה-19 אך קיימים ברובע גם בתים עתיקים יותר.
עוספייה מונה כיום יותר מ-10,000 אלפים תושבים, מהם כ-80% דרוזים, 15% קתולים, 5% מוסלמים ומספר משפחות יהודיות.

 הדרוזים
הדת הדרוזית היא דת צעירה יחסית בהשוואה לשאר הדתות הגדולות המצויות בישראל. היא נוסדה במאה ה-11 במצרים ע"י הכליף הפטימי אלחכים באומר אללה. מקורותיה בתנועת האיסמעיליה המהווה חלק מהשיעה המוסלמית, אך היא איננה מקבלת כלל את חמשת עמודי האיסלם, המהווים את חמש המצוות העיקריות שהמוסלמים חייבים בשמירתם.

בהיותה דת יוצאת דופן בהשוואה לאיסלם, שכבר היה רווח אז ברחבי המזרח התיכון, התקבלה הקהילה הדתית החדשה בעוינות רבה. על מנת למצוא לעצמם מקומות בטוחים לשכון בהם, יצאו שליחי הדת, ביניהם חמזה בן עלי ועוזרו נשתכין דרזי (ידוע גם בשם מוחמד בן איסמעיל דרזי), להרי הלבנון. הם צרפו אליהם ציבור גדול של בני האזור והחלו לבסס את אמונתם בכפרים שהוקמו בראשי הרים כדי להגן על עצמם מפני רודפיהם. במהלך הרדיפות של מתנגדי הדת נעלם אלחכים באומר אללה מבלי להשאיר קצה של הסבר להיעלמותו. אך יורשיו המשיכו את אמונתו ובשנת 1043 החליטו על סגירת הדת בפני מצטרפים נוספים, מחשש לחדירת כוחות עוינים אל תוכם. מאז לא ניתן להצטרף לדת הדרוזית וגם לא לעזוב אותה. לפיכך, מאז ועד היום טוענים הדרוזים כי מספר בני דתם הוא קבוע ואינו משתנה לעולם.

אנשי העדה, שקיבלו את שמם משמו של השליח נשתכין דרזי, ראו בכך בעבר כינוי של גנאי. הם מכנים את עצמם בשם: אלמווחדון (בני הייחוד"), או בשם האחר "בני מערוף" שפירושו בני החסד, אך במרוצת השנים השלימו עם עובדת היותם ידועים בקרב הסובבים אותם כדרוזים.

הדת הדרוזית שומרת לאורך כל השנים על מסתורין רב והיא מתבססת על אגרות כתובות שנחתמו ע"י הנביאים הקדושים של העדה. כדי לדעת את סודות הדת יש צורך בלימוד מעמיק שמעניק לאלה שנחשפו לאגרות את התואר "עקאל", שמשמעותו "הנאורים", בעוד אלה שאינם בקיאים ברזי האגרות נקראים "ג'האל" ("הבורים"). לעקאל לבוש מסורתי המבדיל אותם מאלה שאינם דתיים והם מחויבים בגידול שפם. הם חובשים סוג של תרבוש שקודקודו אדום או כפייה לבנה ועוטים על גופם מעיל שחור. הנשים עוטפות ראשן בכפייה לבנה כשפניהן גלויות. הם נחשבות קדושות גם ללא לימוד רזי הדת.
באגרות הדת מופיעים שמות של 7 נביאים שנחשבים קדושים לדת הדרוזית. כולם משתייכים לדתות המונותיאיסטיות האחרות בהם אדם, נח, אברהם, משה, ישוע, מוחמד ומוחמד בן איסמעיל.
למעמד מיוחד בדת החדשה זכו גם יתרו חותן משה ("נבי שועייב", שקברו מזוהה למרגלות קרני חיטין ואליו עולים הדרוזים באביב), זבולון בן יעקב ("נבי סבלן", שקברו מזוהה בכפר חורפיש ואליו עולים הדרוזים לרגל בסתיו) ואליהו הנביא ("אל חאדר", שקברו מזוהה בכפר יאסיף ואליו עולים הדרוזים בחורף).
הדרוזים מאמינים בגלגול נשמות ולפיכך, לאחר המוות, לגוף אין כל ערך. עם זאת, הנשמה נשמרת והיא עוברת לשכון בגופו של אחד התינוקות שזה מקרוב באו לעולם. ידועים סיפורים רבים בקרב בני העדה על ילדים שיודעים לגולל פרקי חיים שלמים של אנשים שכבר שמתו.

 לדרוזים אין שאיפות לישות מדינית כלשהי והם מתאימים את עצמם לאוכלוסייה השלטת שבקרבה הם חיים. בהיותם דת נרדפת, הוסיפו בני העדה למורשתם את עיקרון ה"תיקיה". עפ"י עקרון זה מצווים הדרוזים להיטמע בקרב האוכלוסייה וליישם את חוקיה. הצניעות ו"הורדת הפרופיל", הביאה אותם להקים בתי תפילה (נקראים "חילווה"), שנראים כאחד הבתים בכפר ללא כל סימן זיהוי. התפילות נערכות בימי ראשון וחמישי בלילה, וגם מנהג זה נועד להסתיר את פעילותם מעיניהם של חורשי רע.
מאז התבססותם של הדרוזים בהרי הלבנון ולמרגלות החרמון, ששם נמצא גם המקום המקודש ביותר לדת: "חילווה אל בידא" (החילווה הלבנה), התפשטו הדרוזים גם לאזור סוריה וארץ ישראל. בסוריה קיים ריכוז גדול של ישובים באזור ג'בל דרוז שבחורן ובישראל קיימים 18 ישובים דרוזים שרובם הגדול בגליל העליון והמערבי ומיעוטם בכרמל, ועוד 2 ישובים שבהם האוכלוסייה מעורבת.

 כפרי הדרוזים בכרמל
תחילתו של הישוב הדרוזי בכרמל בתחילת המאה ה-17 בימיו של שליט הגליל פאחר א-דין השני אל מעני. לפאחר א-דין שמוצאו מהרי השוף בלבנון היו קשרים טובים עם הדרוזים ויחס של כבוד מהשלטונות התורכיים. הוא ניצל יחסים אלה להשתלטות על חלקים נרחבים של ארץ ישראל ואפשר לדרוזים להתיישב באזורי ההר הצפוניים של הארץ. עוספייה היה הכפר הראשון ואחריו נוסדו כפרים נוספים בהם גם דליית אל כרמל ("גפן הכרמל"). עדויות שונות מצביעות על קיומם של 14 כפרים בכרמל ואחרות מציינות קיומם של 17 כפרים דרוזים.

כיום נותרו על מקומן בכרמל רק עוספיה ודליית אל כרמל והם פועלות במסגרת רשות אחת: "עיר הכרמל". שאר היישובים נחרבו בסוף המאה ה-19  ובתחילת המאה ה-20 כתוצאה מלחץ הכפרים המוסלמיים השכנים שביקשו להרחיק את הדרוזים מסביבתם ולרשת את אדמותיהם.

על חלק מהבתים בכפרי הדרוזים ניתן לראות את דגל חמשת הצבעים של העדה. כל צבע מייצג תחום מסוים שעליו נשענים עקרונות הדת. הירוק מסמל טבע, האדום – אהבה, הצהוב – תבואה, הכחול – מים והלבן – טוהר. יש גרסה נוספת שלפיה הירוק מסמל טבע, האדום מסמל גבורה, הצהוב את אור השמש, הכחול את השמיים והלבן שלום ופיוס.

דלית אל כרמל

דליית אל כרמל גובלת בבתיה של עוספיה, ועל אף המחלוקות בין פרנסי שני הכפרים, הם מהווים כאמור רשות מוניציפאלית אחת.

 מקאם אבו אברהים
האתר הדתי הבולט בדלית אל כרמל הוא מקאם אבו אברהים. על פי המסורת הדרוזית בגופו של אבו אברהים, שהיה אחד מהשליחים בראשית קיומה של הדת, התגלגלה נשמתו של אליהו הנביא. בהתייחס למסורת התנ"כית המפארת את פעילותו של אליהו בהר הכרמל כמגן האמונה המונותיאיסטית, הוקם בכפר מבנה המהווה אתר עלייה לרגל, שאליו מגיעים המאמינים אחת לשנה.

על פי האגדה, בסוף המאה ה-19, כשהיישוב היה כפר חקלאי קטן, שודדים ניסו לגנוב תבואה מהגורן. תושבי הכפר הצליחו להדוף את השודדים, אך כנקמה התקיף את הכפר המון רב בניצוחה של כנופיית השודדים למחרת. תושבי הכפר התגוננו מפניהם בחצר המקאם, ולפתע הופיע פרש אדום רכוב על סוס והכה את התוקפים בחרבו שממנה יצאה להבת אש. התוקפים נסו ולא שבו עוד. המבנה בעל הכיפה האדומה, נבנה על מערת קבורה מהתקופה הרומית-ביזנטית. רצפת המערה מרוצפת ולאורך קירותיה בנויים ספסלים ויש בה גומחה להדלקת נרות. כלות ביום חתונתן נוהגות לעבור ליד המקאם כדי לזכות בברכה.

 בית יד לבנים
במרחק לא רב משם, מצוי בית יד לבנים המהווה אתר הנצחה לחללי העדה הדרוזית במלחמות ישראל. קיומו של אתר הנצחה כגון זה  החל משנת 1982, מהווה נקודת מחלוקת בקרב אנשי העדה. המתנגדים לקיומו של האתר טוענים כי המסורת הדרוזית המאמינה בגלגול נשמות אינה צריכה לקבוע הנצחה כלשהי לאדם שמת משום שנשמתו מתגלגלת לאחר. התנגדות אחרת באה מצד אלה המבקשים לחזק את עקרון התקייה באומרם, כי הנצחת החללים הדרוזים צריכה להיות חלק מההנצחה הכללית לחללי צה"ל, על מנת שלא ליצור התבדלות כלשהי. ההנצחה קיימת כיום גם בטקסי הקבורה המתקיימים בבתי עלמין צבאיים שהוקמו בשנים האחרונות ביישובים הדרוזים. בני העדה נוהגים לקבור את מתיהם במבני קבר משפחתיים שהיחס אליהם הוא בבחינת שמירת הגוף בלבד. משום כך הם אינם מקיימים טקסי זיכרון וציון ימי הפטירה. משום כך, קבורת הנופלים במערכות ישראל בבתי עלמין, נחשבת פגיעה ביסודות הדת.

על מנת שלא לפגוע ברגשות המתנגדים, הוחלט לבסוף כי נושא ההנצחה יהיה באחריותו של צה"ל ואילו אנשי העדה יוזמנו כאורחים בלבד.

מאז הוחלט בשנת 1955 על חוק גיוס חובה בקרב צעירי העדה, על בקשת פרנסיה (כחלק מרעיון ההטמעות במדינה שבה חיים בני העדה), נפלו בשירותם הצבאי 378 חללים דרוזיים. זהו מספר גבוה יחסית בקרב אוכלוסייה המהווה 1.7% מכלל תושבי מדינת ישראל. שיעור הגיוס של הדרוזים לצה"ל הוא מהגבוהים בארץ. 83% מצעירי העדה מתגייסים לשירות בהשוואה ל-72% מהאוכלוסייה היהודית.
ההזדהות הגדולה של הדרוזים עם מדינת ישראל, החל מהתגייסותם ללחימה לצד כוחות הפלמ"ח בקרבו משמר העמק ורמת יוחנן בחודש אפריל 1948, ועד היום, הביאה בין השאר גם להקמת מדרשה צבאית במתחם בו מצוי בית יד לבנים, לצד אנדרטת ההנצחה שבמקום. המבנה המרכזי שבמתחם, הוא הבית שנרכש בשנת 1882 ע"י סר לורנס אוליפנט, שפעל רבות באותם ימים לקירוב בין הדרוזים ליהודים.

 סר לורנס אוליפנט
לורנס אוליפנט נולד בקייפטאון שבדרום אפריקה בשנת 1829. את שנות נעוריו בילה בסרי לנקה (ציילון דאז) לאחר שאביו המשפטן התמנה להיות שם שופט עליון מטעם הכתר הבריטי. האב הקים במקום חווה לגידול צמחי תה, דבר שהביא להתעשרות המשפחה.
בשנת 1865 נבחר לפרלמנט הבריטי וב-1867 הצטרף לתנועה נוצרית מיסטית בשם "אגודת האחים לחיים חדשים" ושהה בקומונה של הכת בארצות הברית. כשהיה בשליחות מטעם התנועה בפריז הכיר את אליס, בת למשפחת אצולה אנגלית עשירה, שהייתה צעירה ממנו ב-18 שנה, והתחתן אתה למרות התנגדות משפחתה. כדי לשאתה נזקק אוליפנט גם לאישור מראש התנועה המיסטית, תומס לייק האריס. זאת, משום שחוקי הכת כללו בין השאר התנזרות מחיי מין. האישור התקבל, אך את כספי הנדוניה נאלצו בני הזוג להעביר לחשבונו של האריס. זמן לא רב אחר כך עזבו בני הזוג אוליפנט את הארגון משום שלא יכלו לשאת עוד את ההתעללויות של האריס.  

 בשנת 1877 חזרו לאנגליה ואוליפנט החל בפעילות עיתונאית. הוא התעניין במיוחד בשאלת המזרח התיכון ובטורקיה שהייתה באותו זמן במלחמה עם רוסיה. בעקבות ביקור באימפריה העות'מאנית החל אוליפנט בפעילות ציונית. הוא כתב את רשמיו והמלצותיו בספר "ארץ הגלעד" שיצא לאור בשנת 1880 ובו הציע בין השאר לסלול מסילת ברזל מחיפה לדמשק ולהקים חבל ארץ יהודי אוטונומי בגלעד שבעבר הירדן. לשם כך יצא להיפגש עם הסולטן עבד אל חמיד השני כשהוא מגובה בהמלצות מראש הממשלה הבריטי בנימין דישראלי ומשר החוץ שלו. הסולטאן לא קיבלת את התוכנית, אבל אוליפנט החליט להתיישב בארץ ישראל. הוא הגיע עם אליס לארץ ב-1882 והם גרו במושבה הגרמנית בחיפה (הבית בשדרות בן גוריון 18 נושא עד היום את השם "בית אוליפנט"). לאחר מכן רכשו גם את הבית בדלית אל כרמל, ששימש אותם בחודשי הקיץ. אוליפנט קשר קשרים עם נכבדי העדה הדרוזית ובמקביל סייע למתיישבים היהודים במושבות החדשות. בין השאר יצא בשליחות לרוסיה ולרומניה על מנת לעזור בהבאת יהודים לארץ וקשר שם קשרים עם אנשי חיבת ציון. אוליפנט גם ייסד חוג של נוצרים תומכי ציונות והעמיק את קשריו עם השלטון העותמני במטרה לקדם את התוכנית לסלילת מסילות ברזל בארץ ישראל.
באותם שנים גם הרצה בעולם על יופייה וחשיבותה של הארץ, כתב מספר ספרים ופרסם סדרת מאמרים בעיתון הלונדוני "סאן".

 בדרכם לארץ עברו בני הזוג אוליפנט בקושטא ופגשו שם אתנפתליהרץ אימבר. הצעיר היהודי נשא חן בעיניהם ואוליפנט הציע לו לשמש כמזכירו.
אימבר (לימים מחבר ההמנון הלאומי "התקווה") נעתר להצעה והצטרף לאוליפנט בדרכו לחיפה. פעילותו לצד סר אוליפנט ולמען אשתו אליס, הביאה הולכי רכיל לספר כי קשריו עם מעסיקתו היו מעבר ליחסי עבודה בלבד (רכילויות דומות התהלכו גם סביב יחסיה עם שכניה הדרוזים). לאחר מותה של אליס בשנת 1886, נפרדו גם דרכיהם של אוליפנט ואימבר. המשורר הצעיר יצא לנוד במושבות הארץ כשהוא דל ואביון. בכל מושבה בה ביקר הציע את שירו "תקוותנו" (התקווה"), כשיר ייחודי שנכתב לאותה מושבה, וכל זאת מתוך צפייה לקבל מהמתיישבים מקום ללון וארוחה לסעוד. הוא נפטר ערירי וחסר כל בניו יורק בשנת 1909.

אוליפנט, שנישא בשנית והפך גם אב לבן, נפטר באנגליה זמן קצר לאחר החתונה והבית נשאר בידיה של אשתו השנייה, רוזמונד.
בצדו הדרומי של המבנה ניתן לראות עמוד זיכרון שהציב אוליפנט לזכרה של אליס, אשתו הראשונה.

 מנזר המוחרקה (קרן הכרמל)

 הכנסייה בקרן הכרמל – מוחרקה, הוקמה בשנת 1868 ע"י מסדר הנזירים הכרמליתים. במקום שבו נבנתה הכנסייה נמצאו ממצאים מהתקופה הביזנטית, בהם שרידי כנסייה. האתר בו נבנתה הכנסייה מזוהה כמקום שבו הרג אליהו הנביא את כוהני הבעל כפי שנכתב בספר מלכים א' פרק יח.

הפרק מגולל אתמערכתיחסיו של אליהו עם המלך אחאב, שהיה עובד את אלילי הבעל, בין השאר בהשפעתה של איזבל, אשתו, שהייתה בת מלך צידון ונלקחה לאישה ע"י מלך ישראל במטרה להרחיב את ברית הידידות שלו עם שכניו מצפון.
שנות הרעב שנפלו על ממלכתו של אחאב, הביאו את אליהו להעמיד במבחן את יחסיו עם אחאב. הוא מציע למלך לאפשר הבאתם של 450 נביאי בעל ואשרה להר הכרמל ולאחר שהמלך נעתר לכך, מתחולל בפסגת ההר חיזיון מיסטי שנועד להצביע בפני העם על היתרון שיש לאמונה באל אחד.

"…וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל, בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה, כִּי אַתֶּם, הָרַבִּים; וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם, וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ.  כו וַיִּקְחוּ אֶת-הַפָּר אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם, וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם-הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד-הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ, וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה; וַיְפַסְּחוּ, עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה.  כז וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא–כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ, וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ.  כח וַיִּקְרְאוּ, בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם, בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים–עַד-שְׁפָךְ-דָּם, עֲלֵיהֶם.  כט וַיְהִי, כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם, וַיִּתְנַבְּאוּ, עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה; וְאֵין-קוֹל וְאֵין-עֹנֶה, וְאֵין קָשֶׁב.  ל וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל-הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי, וַיִּגְּשׁוּ כָל-הָעָם אֵלָיו; וַיְרַפֵּא אֶת-מִזְבַּח יְהוָה, הֶהָרוּס.  לא וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים, כְּמִסְפַּר, שִׁבְטֵי בְנֵי-יַעֲקֹב–אֲשֶׁר הָיָה דְבַר-יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר, יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ.  לב וַיִּבְנֶה אֶת-הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ, בְּשֵׁם יְהוָה; וַיַּעַשׂ תְּעָלָה, כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע, סָבִיב, לַמִּזְבֵּחַ.  לג וַיַּעֲרֹךְ, אֶת-הָעֵצִים; וַיְנַתַּח, אֶת-הַפָּר, וַיָּשֶׂם, עַל-הָעֵצִים.  לד וַיֹּאמֶר, מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם, וְיִצְקוּ עַל-הָעֹלָה, וְעַל-הָעֵצִים; וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ, וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ.  לה וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם, סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ; וְגַם אֶת-הַתְּעָלָה, מִלֵּא-מָיִם.  לו וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה, וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר, יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי-אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ; ובדבריך (וּבִדְבָרְךָ) עָשִׂיתִי, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.  לז עֲנֵנִי יְהוָה, עֲנֵנִי, וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה, כִּי-אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים; וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם, אֲחֹרַנִּית.  לח וַתִּפֹּל אֵשׁ-יְהוָה, וַתֹּאכַל אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הָעֵצִים, וְאֶת-הָאֲבָנִים, וְאֶת-הֶעָפָר; וְאֶת-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּתְּעָלָה, לִחֵכָה.  לט וַיַּרְא, כָּל-הָעָם, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֹּאמְרוּ–יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים.  מ וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת-נְבִיאֵי הַבַּעַל, אִישׁ אַל-יִמָּלֵט מֵהֶם–וַיִּתְפְּשׂוּם; וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן, וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם..." (מלכים א' יח' 25 – 40).

 הגשם שיורד ללאחר מעשה הטבח של אליהו, מעמיד את הנביא בעמדת יתרון מולן המלך והסיפור כולו הופך לסמל בקרב מאמיני כל הדתות המונותיאיסטיות הגדולות. אליהו הנביא נחשב קדוש בקרב יהודים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים כאחד ורבים מבני דתות אלה מגיעים לביקור במקום.
בעיני הנוצרים הפכה דמותו של אליהו להיות המקבילה של יוחנן המקביל. שכן, שניהם נחשבים למבשרים העתידיים על בואו של משיח בן דוד.
בקרב המוסלמים ידוע אליהו כ"אל חאדר" ("הירוק"), שם המצביע על הקשר של הנביא לנופיו הירוקים של החורש הים תיכוני בכרמל.
הדרוזים, כאמור, רואים את גלגולו של אליהו בשליח הדת, אבו איברהים, שפעל אף הוא באזור וזכה לציון במבנה המפואר מקאם אבו אברהים בדלית אל כרמל.
היהודים נוהגים לעלות לרגל למערת אליהו המצויה למרגלות ההר בכניסה הדרום מערבית לחיפה.

 בתחילת המאה העשרים הקימו הנזירים הכרמליתים במקום סמינר לפרחי כמורה, אך הוא נסגר עם תחילת מלחמת העולם הראשונה.
כנסייה כרמליתית נוספת הוקמה בסטלה מאריס שבמערב הכרמל בתקופה הצלבנית, אך היא ננטשה בשנת 1261. במאה השבע עשרה החלו הנזירים בשיקומה, אך המבנה הניצב כיום במקום הושלם רק במאה ה-18.
הכתובות המצויות במוחרקה קושרות את הצליין לכנסייה שבסטלה מאריס. הכתובות המופיעות בעברית ובערבית מלמדות על פנייה של הכנסייה לציבורים רחבים יותר מעבר לאלה המאמינים בנצרות.
בחצר הכנסייה מצוי פסלו של אליהו הנביא הנראה מניף את חרבו מעלה ולרגליו כוהני הבעל. הפסל שראשו נכרת בימי מלחמת השחרור ע"י פאוזי קאוקג'י מפקד צבא ההצלה הערבי, נלקח לשיקום בנצרת והוחזר מאוחר יותר למקומו.
מגג הכנסייה במוחרקה נפרסת תצפית רבת הוד על האזור כולו, כולל עמק יזרעאל, הגלבוע, התבור, הרי נצרת והגליל. זהו גם המקום שבו ניתן ללמוד על המבנה הגיאוגראפי של רכס הכרמל.

 הכרמל הוא חלק מרצועת ההר המרכזית של ישראל. הוא מתחלק ל-3 חלקים גיאוגראפיים. בצפון זהו רכס הכרמל עצמו, במרכז אלה הם רמות מנשה ובדרום זהו רכס הר אמיר.
רכס הכרמל מתחלק אף הוא לשלושה: הכרמל הנמוך, הכרמל התיכון והכרמל הגבוה. שיאו של הגובה ברום כרמל שמגיע ל-546 מ' מעל פני הים.
לאורך כל ההיסטוריה היה בכרמל רצף התיישבותי החל מתקופת האבן הקדומה (נחל מערות) ועד ימינו. שיאה של ההתיישבות היה בתקופה הרומית-ביזנטית. היותו מושרש במסורות הקדומות משכו לכרמל עולי רגל רבים והוא זכה לאזכורים רבים בתנ"ך:

"ולחם וקלי וכרמל" (ויקרא, כ"ג,  יד').

"ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכל פריה וטובה" (ירמיהו ב', ז').

"וככרמל בים יבוא" (ירמיהו, מ"ו, יח).

"וכבוד יערו וכרמלו"  (ישעיהו י', יח').

"הדר הכרמל והשרון" (ישעיהו ל"ה, ב').

"על ראשי ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו, תחת אלון וליבנה ואלה כי טוב צילה" (הושע ד, יג').

 אזכורים רבים נוספים מצויים בדברי חז"ל על הכרמל

 "היין השרוני הדומה לכרמלי" (גמרא, מסכת נידה,  ג, ה)

"כיוון שביקש הקב"ה ליתן תורה לישראל בכרמלואמר עלי נאה שתשרה שכינה, לפני שאני נתמצעתיועלי עברו את היםאמר הקב"ה כבר נפסלתם לפני בגבהות שיש בכם (מדרש תהילים , ס"ח).

"עתיד הקב"ה להביא סיני ותבור וכרמל ולבנות בית המקדש על גבי ראשיהם. ומה טעם, שנאמר: ויהי באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים" (ילקוט שמעוני, ישעיהו פב, פסיקתא דרב כהנא קמ"ד, ב).

"תבור וכרמל באו לפי שעה ללמד תורה ולכן נקבעו בא"י"  (מגילה כ"ט).
ועוד.

 משמעות השם כרמל ככל הנראה כרם-אל, מקום המציין פוריות ואולי גם גידול כרמים. יש הסבורים כי השם בא משורש כמל – שהם גרגירי חיטה בשלים. המצרים הקדמונים כינוהו "אף האיילה" (כנראה בהשפעת צורתו של חוטם הכרמל הנושק לבנימינה).
פארק הכרמל הוא שמורת טבע המשתרעת על שטח של כ-85 אלף דונם. האזור נכלל לראשונה במסגרת חוק שימור היערות של המנדט הבריטי בשנת 1925. בשנות ה-50 הוחלט לשמור על אוצרות הטבע המצויים בכרמל באמצעות חוק השימור החקלאי ורק ב-1971 הוא הוכרז כשמורת טבע עפ"י חוק שמורות הטבע בישראל.
ב-1995 הוכרז הכרמל כשמורה ביוספרית ע"י ארגון אונסק"ו.

 הדרך מעוספיה לחורשת ה-40
הנסיעה בכביש 672 מעוספיה לחורשת ה-40 מאפשרת מבט אל גבעת ההגנה הנמצאת מצדו המזרחי של הכביש. הגבעה נושאת את שמו של ארגון ההגנה לציון פועלו של הארגון במקום ובמקום מוצבת אנדרטה מאבן בזלת ועליה הכיתוב: "וְגַנּוֹתִי עַל-הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ" (ישעיהו לז, לה).

בהמשך נראה את האנטנות של בזק בחורבת חרייבה, מקום ששימש יעד של הפלמ"ח בליל פיצוץ הרדאר בסטלה מאריס בחיפה. באותה פעולה שהתבצעה ב-20 ביולי 1947, פוצצו גם האנטנות של הצבא הבריטי שהיו במקום.
מיד בעוברנו את הגבעה, נראה את הכביש הישן שהיווה במשך שנים ציר הירידה מהכרמל לנשר ולמפרץ חיפה. כיום ניתן לרדת בכביש חדש היוצא מאזור שכונת דניה, אך הציר הישן מהווה אטרקציה נופית בשל פיתוליו הרבים העוברים בינות לחורש הים תיכוני הסבוך, ובהיותו מוביל לחניוני יער נרחבים.

ממול, מעברו המערבי של הכביש מצויה הכניסה ל"שוויצריה הקטנה". באזור ניתן לראות גם בונקרים ותעלות שנותרו מאז ההחלטה על ביצוע תוכנית "מצדה על הכרמל". התוכנית שהוכנה ע"י ראשי היישוב בתאום עם שלטונות המנדט הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה, נועדה לרכז את כל האוכלוסייה היהודית בארץ לרכס הכרמל לשם הצלתה. זאת, נוכח כניסת הצבא הגרמניבפיקודו של רומל למדבר המערבי והתקדמותו לעבר מצרים, כמו גם החשש מפלישה של כוחות וישי מכיוון לבנון.

 

 

 

 

חורשת ה-40 ו"דרך הדורות"
חורשת ה-40 מצויה מצפון לכביש 672 וממזרח לקמפוס אוניברסיטת חיפה. שמה של החורשה נובע מהמספר הטיפולוגי 40, דוגמת האזכור בתנ"ך של הליכת בני ישראל במדבר 40 שנה וסיפורי האגדה המציינים "40 יום ו-40 לילה".

החורשה נחשבת קדושה לדרוזים ובעבר נקשרו כאן פיסות בד על העצים כנהוג במעמד של נדירת נדר. בהיותה מקודשת, ניצלו עצי החורשה מיד הכורת ובשריפות שפקדו את האזור נותרו כמה מהעצים בשלמותם (דבר המחזק את המאמינים בייחוס קדושה למקום). עפ"י מחקרים שונים, כמה מהעצים בחורשה הם בני מאות שנים. אלה הם עצי אלון מצוי עבי גזע ורחבי צמרת שבינותם עובר השביל המוליך אל שפת הרכס. ביציאה מהחורשה, ניתן לראות משטחים גדולים וצפופים של אורנים שאך לא מכבר נבטו בעקבות השריפה שהתחוללה כאן בשנת 1999.
 עפ"י התפשטות עצי האורן במקום, נראה כי תהליכי השריפה בכרמל מביאים להתפשטות גדולה של עצי האורן שמסוגלים לשרוד באש הגדולה ואף להפיץ את זרעיהם למרחק עקב הטמפרטורות הגבוהות. התפשטות זו תבוא ככל הנראה על חשבון התחדשות החורש הים תיכוני.

 

 

 

 

 

 

  

  לצד השביל היורד ניתן לראות את באר ה-40 שנחפרה כאן בשנות ה-30 של המאה הקודמת לאחר שאדמות האזור נרכשו ע"י חברת הכשרת היישוב מדי משפחת חורי למטרות של התיישבות יהודית.

 בהמשך ייפתחו לפנינו נופי מפרץ חיפה, נחל נשר והמחצבה הגדולה שבקרבתו, נמל חיפה, עמק זבולון, רכס הסולם והרי הגליל העליון.
בעונות הסתיו, האביב והחורף, ניתן לראות לאורך השביל פריחות של מיני חד שנתיים שונים ובחלק הקרוב לחניון עוברים המטיילים בינות עצי החורש הצפופים.
לאורך הדרך המובילה לחניון פזורים מתקנים חקלאיים עתיקים שהובאו לכאן החל משנת 1975 ממקומות שונים בארץ ביוזמת ראובן הכט, על מנת להצילם מפגיעת הפיתוח במקומות שבהם הם התגלו. המתקנים מצויים משני צדיה של "דרך הדורות" והם מהווים יחד מעין פארק מוזיאוני פתוח.

 מוזיאון הכט באוניברסיטת חיפה
מוזיאון הכט מצוי בתוך קמפוס אוניברסיטת חיפה. המוזיאון הוקם ביוזמת ד"ר ראובן הכט בשנת 1984 במטרה להביא בפני סטודנטים, תלמידים ומבקרים אחרים את דברה של ארץ ישראל לתקופותיה. זאת כחלק מההשקפה הציונית שהיוותה נר לרגליו של ד"ר ראובן הכט.
כבר משחר נעוריו גילה הכט עניין בארכיאולוגיה של ארץ ישראל. במשך עשרות שנים שקד לאסוף פריטים ארכיאולוגים המייצגים את התרבות החומרית של ארץ-ישראל בתקופות הקדומות. במיוחד גילה עניין בממצאים שייצגו את התקופות שהייתה להן משמעות היסטורית בתולדות עם ישראל למן התקופה הכנענית ועד לשלהי התקופה הביזנטית.

 ראובן הכט נולד בשנת 1911 באנטוורפן, בלגיה למשפחה בעלת צי אניות. בהיותו ילד עברה המשפחה לשוויץ ושם נחשף הכט לתופעות אנטישמיות שהביאו אותו להכרה ציונית. לאחר שהשלים לימודיו באוניברסיטאות בגרמניה ואף קיבל תואר דוקטור, חבר בשנת 1933 לתנועה הרוויזיוניסטית ופעל במסגרתה במשך מספר שנים לצדו של זאב ז'בוטינסקי. ב-1936 עלה לארץ וביקש להקים את ממגורות התבואה דגון בחיפה. הבריטים סרבו לתת לו רישיון בנייה אך לאחר קום המדינה הגשים את חלומו ובשנת 1950 נכנסו הממגורות לפעולה.
אמונתו, כי הארכיאולוגיה היא אחד הביטויים החשובים של הציונות, הביאו אותו להקמת המוזיאון ולהצבת האוסף הגדול שהיה ברשותו לרשות הכלל. המוזיאון פתוח לקהל ללא תשלום ולצד תערוכת קבע העוסקת בהיסטוריה של ארץ ישראל, בפיניקים ובספנות הקדומה, מצויות כאן תערוכות מתחלפות המתמקדות אף הן בהיסטוריה וארכיאולוגיה של הארץ.

 
חי בר כרמל
שמורת טבע חי-בר כרמל מצויה מול קמפוס אוניברסיטת חיפה מצדו הדרומי של כביש 672. הכניסה לחי בר היא מכביש הכניסה לשוויצריה הקטנה. השמורה משתרעת על שטח של כ- 6,000 דונם והיא מיועדת לאכלס ולאקלם בעלי חיים שהיו בארץ בתקופות קדומות במטרה להשיבם לטבע.

חי בר כרמל הוקם בשנות ה- 60 ביוזמת אורי צאן והאלוף (במיל') אברהם יפה, שעמד אז בראש רשות שמורות הטבע. הסיור במקום כולל מצגת המספרת בין השאר על תהליך הבאתם של היחמורים במבצע ייחודי באמצעות מטוס אל על האחרון שיצא מאירן בשבוע שבו תפסה המהפכה האיסלמית בראשות חומייני את השלטון.
כיום ניתן לראות בשמורה כבש בר, עז בר, יחמור מצוי, אייל הכרמל, נשרים ודורסים נוספים. הפעילות במקום נועדה ליצור גרעיני רבייה ולאחר מכן נכנסים בעלי חיים לשלב של איקלום וחלקם משוחררים בהמשך לטבע. עד כה התבצעו 3 שחרורים כאלה שבמהלכם שוחררו יחמורים בנחל כזיב, עדר של אייל הכרמל בהר חורשן וראמים לבנים באזור הר הנגב (מחי בר יוטבתה).
חלק מהעדרים שהיו מיועדים לשחרור לטבע מצוייםעדיין במכלאות בשל מחקרים המלמדים כי מדובר במינים שבויתו ואשר מהווים למעשה מין חדש שאין להם ולא כלום עם עולם החי של אזורנו.
שמורת חי בר כרמל נפתחה לאחרונה לביקורי הקהל הרחב בשבתות ובחגים. קבוצות יכולות לבקר במקום במהלך השבוע בתאום מראש.

 

 


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>